הספירה לאחור, זה שקוף, כבר התחילה. הסופרמרקטים מוכרים 'מינס פאי', מאפה בשר ופירות יבשים בטעם של כאב בטן; חנויות הבגדים עוטות ירוק-אדום-זהב, צבעי הדגל הבלתי רשמי של חג המולד; באוקספורד סטריט הרימו תשתית ברזל עצבנית עם כמה אלפי נורות – חסכוניות, הם נשבעים – וכל זה בגלל שישו אולי נולד פעם (נניח).

אוקספורד סטריט. מה אלפי נורות (חסכוניות, הם נשבעים)

כריסמס-מניה, זה שם המשחק בחודשיים הקרובים – שום סיכוי לעניין את לונדון באישיו אחר. זה משחק יקר; של מתנות ומסיבות ודרינקים וארוחות, כשמילת המפתח היא הדוניזם ובפונט הקטן מתחתיה נכללת, כרגיל, ההערה המכרעת: בלי חשבון. בלי שום חשבון. זמן מצויין להשחיל כאן באותו הקשר את הפוסט המובטח משכבר על הביקור היקר כל-כך ב- Fat Duck, מסעדת הגורמה המולוקלורית של הסטון בלומנטל עטורת שלושת כוכבי המישלן, בלי יותר מדי רגשות אשם (לא מתחייבת על זה אבל).

תקציר הפרקים הקודמים: חברים מהארץ מגיעים לביקור במיוחד בשביל הארוחה ב’ברווז השמן’, ואני – חובבת מסיבות נושא/ תלבושות נושא/ ארוחות נושא שכמותי – מחליטה לעשות מזה סופ”ש ברווזי שלם ולקחת אותם גם למסעדת הברווז האחרת, שמסתברת כמוצלחת מאוד ובהחלט מספתחת את הסופ”ש כמו שצריך.

ואז מגיע למחרת. עם מקומות שהוזמנו חודשיים מראש, מיקום בעיירה קטנה במרחק שעת נסיעה מלונדון ותפריט טעימות בסך – להתכופף, יש פצצה! – 200 פאונד לראש, ארוחה ב- Fat Duck היא בהחלט אירוע שמתכוננים לקראתו, מתלבשים לקראתו, ובמקרה של ה- hubby שלי – גם אוכלים לקראתו.

The Fat Duck. מקומות שהוזמנו חודשיים מראש

מודה ש: בפעם הראשונה שהוא הציע לעשות את זה, הכי גיכחתי. מה זאת אומרת לעצור בפאב ולאכול צ’יפס? לפני ארוחת מפונפנת במסעדה מולקולרית?? אלא שרעיון הצ’יפס המופרך מעט היה, בפעם ההיא, לא פחות מגאוני – והנה החברים ההמומים מעט נגררים איתנו לפאב שליד המסעדה (צוחק מי שצוחק כל הדרך אל הוילה בהמפסטד: גם הפאב, גילינו אחרי זה, בבעלותו של בלומנטל).

מנגבים את הפה משאריות השמן ונכנסים ל’ברווז’, ששוכנת בתוך מבנה ויקטוריאני ישן עם קירות לבנים, כמה קורות עץ תומכים וקצת תמונות אבסטרקט לא קשורות. ציון טוב על אווירה הם לא מקבלים ממני, אבל הנה מתחיל המופע עצמו.

מקרון סלק אוורירי עם קרם חזרת

גספאצ’ו כרוב אדום עם גלידת חזרת

ג’לי פטריות מעושנות עם אזוב אלון וטוסט טראפל…

… שמוגש עם דיסקיות שקופות שצריך לשים על הלשון…

… ועם פעלולי עשן, אבל בלי אש

דייסת שבלולים עם שבבי שומר, או, לצמחונים – דייסת פטרוזיליה

מנה בשם "חגיגת התה של הכובען המשוגע" עם מרק צבים מדומה

פלטת מאכלי ים עם אוייסטרים וצדפות על מצע חול מטפיוקה

סלמון שלוק בג’ל ליקריץ עם ארטישוק, מיונז וניל וביצי פורל זהובות

סוכריות גומי יין – אבל מוויסקי! מכל מיני מקומות בסקוטלנד

גאטו יער שחור עם גלידת ברנדי דובדנים

ביצת שוקולד! שנראית ממש כמו ביצה. ממששש

ואכן, מדובר במופע, לא בארוחה; כי כל אחת מ- 14 המנות שאנחנו מקבלים לשולחן (חכסתי מכם חלק) משעשעת, מרגשת, מעניינת ובעיקר מבדרת – אבל לא בהכרח טעימה ובטח שלא משביעה, שזה בסדר גמור אם אכלתם צ’יפס לפני שכל זה התחיל, וקצת פחות בסדר במקרה שאתם יושבים שם מורעבים.

מבחינת שיגועים מולקולרים, בלומנטל הרי המציא את השיטה, והנה הוא מסמן וי על כל הסעיפים: קרח יבש, עשן, ג'לטין, ליקריץ, מלוח במקום מתוק, מתוק במקום מלוח. לקראת הסוף אנחנו מקבלים כוס תה שחצי ממנה רותחת והחצי השני קפוא, בתחילת הסעודה מגישים לנו אפריטיפים של קמפרי סודה, וודקה ליים וטקילה אשכוליות שהוקפאו באמצעות חנקן נוזלי. קשה שלא להעריך את ההשקעה, הדיוק והיצירתיות של בלומנטל, כמו גם לתהות איזה מודיפיקציות בדיוק עברו החיווטים החשמליים בראש שלו. איפה בכל זאת עובר קצה גבול היכולת שלי לשחק מטקות עם השורש המרובע פ.ל.צ.נ: פלטת האוייסטרים והצדפות, שמוגשת על גבי מצע של חול ים מטפיוקה ועם אייפוד שמשמיע את רחשי הגלים – בשלב הזה אני כבר עושה אקזיט מנטלי מהמקום.

שורה תחתונה: אם כבר מולקולרית, אז ‘ויאחאנטיי’ עדיפה פי המון. חצי מחיר, רבע מרחק, פי מאה יותר אווירה ומנות לא פחות פוטוגניות.

שורה תחתונה שנייה: הציטוט משייף הבטן של ההאבִּי, שמכריז באמצע הערב כי “מה שהיה מתאים פה לארוחה עכשיו זה קינלי” ומפיל אותנו לחצי שעה של התפרצויות צחוק בלתי נשלטות – מה שלעד תיזכר בתור הבדיחה שעלתה לנו 1,100 פאונד לארבעה אנשים.

הפי כריסמס.