יד על הלב: נוטינג היל קרניבל הוא תחנה מרכזית עד מאוד בסיפור האהבה שלי עם לונדון. יד שנייה על הבטן: יש התרגשות, עדיין, כל שנה מחדש, וגם הפעם (זה כבר מעבר לעשר אז נהייה קצת מביך לספור).

להפסיק לזוז? הצחקתם אותן. תמונה שצילמתי בקרנבל של 2004
אל הקרנבל הראשון שלי נקלעתי חצי בטעות. הוטסתי לכאן קצרצרות עבור ראיון (עם אול סיינטס? נדמה לי), היו לי כמה שעות פנויות, הייתי חייבת לבדוק על מה כל הרעש. כבר ביציאה מהטיוב הבנתי: זו אכן ‘מסיבת הרחוב הגדולה באירופה’, ואין לי שום צ’אנס להיחלץ מפה בזמן כדי לתפוס את הטיסה חזרה לארץ הערב – מעולה. קיו טלפון לסוכנת הנסיעות: אין ברירה, אני נשארת.
אחרי זה הסיפור קיבל תפנית מפתיעה: הצטרפתי ללהקת הסמבה הטובה בעיר, בלי לדעת שהחבורה המוכשרת הזאת מובילה את תהלוכת הקרנבל. ככה יצא שבשנים האחרונות אני משתתפת בקרנבל כרקדנית – חוויה אורגזמית שאין לתאר במילים, אולי רק בתמונות.

שריל ואני בקרנבל של 2009 (צילום: לואיג'י פטרו)

שני מיליון צופים ואני בקרנבל של 2010 (צילום: ניק אנסינג)

נוצות, שיער ואני בקרנבל של 2008 (צילום: לואיג'י פטרו)
מנסה בכל זאת גם עם המילים: לרקוד ברחובות העיר עם נוצות ועקבי שישה אינץ’ כשמסביב שני מיליון צופים ואת צפה על עשרה בקבוקוני רום או שוחה בים של שישה מיליון נצנצים זה וואחד וואו.
מנסה שוב, ומוצאת את הטקסט הזה שכתבתי ל’טיים אאוט תל-אביב’ ב-2004, אחרי המצעד הראשון שלי כתושבת העיר.
בינגו. ככה בדיוק זה מרגיש.

מאייטה לובשת בעיקר נצנצים ועקבי שישה אינץ' (צילום: ניק אנסינג)
(לא נגעתי וכו')
"בעשר בבוקר העיניים נפתחות לי לבד. הראש עובד על סקירת נתונים אוטומטית: יום ראשון. אין עבודה. איזה כיף. רק עשר. אפשר לישון עוד. איזה אחלה תיפוף עצבני. רגע, תיפוף עצבני אמרתי? ברחוב שלי, שורות שורות של בתים ויקטוריאנים, אפס תחבורה, מאה אחוז שקט פסטורלי קריר? קונטרול אלט דיליט, לחשוב שוב. יכול להיות שהנוטינג היל קרניבל עובר ברחוב שלי?! אהמ, יכול להיות שכנראה.

הקרנבל עובר גם ברחוב שלהם. 2006, נדמה לי
שעתיים ושלוש כוסות קפה אחרי, והתהייה הופכת לעובדה: המסלול השנתי של הקרנבל עובר, במפה מודפסת שמגישה לי השותפה ועוד רגע מעבר לחלון, גם ברחוב שלי. ואם אי אפשר לנצח את עשרות המשאיות הענקיות שמנגנות לי באוזן מאהוולים ברוטב קאריבי, אפשר רק להצטרף אליהן ואל שני מיליון האנשים שהגיעו לכאן כדי לחגוג את שנתו ה- 40 של הקרנבל.
קרנבל נוטינג היל, מספרים ספרי ההיסטוריה, התחיל כאירוע פוליטי מינורי של מהגרים אפריקאים. הם רצו שוויון הזדמנויות תעסוקתי, ויצאו לרחובות השכונה הקוסמופוליטית לנענע את התחת – בתקווה לנענע גם את המערכת. כל זה ממש לא חשוב עכשיו, כי כל מערב לונדון פקוקה עם עשרות סאונד סיסטמז ניידים ונייחים שנותנים לי עמוק בבטן עם ראגאיי וסקא והיפ הופ והאוס, אי אפשר להפסיק לזוז… או, הנה תחנת הנייט בס הקבועה שלי, והנה ארבע מאות אנשים שרוקדים סביב מגדל אימתני של רמקולים לידה.

מגדל של רמקולים. את התמונה הזו צילמתי בקרנבל של 2007
במורד הרחוב הכיוון כבר ברור: הכיוון ההפוך, זאת אומרת. ללכת נגד תהלוכת הקרנבל זה לא רעיון מוצלח, וזה ממש לא חשוב שקבעתי עם שבעה אנשים בשמונה מסיבות בעיר. פחיות בירה בארגזי פלסטיק עם קרח, דוכני אוכל עם ערימות של פלנטן (ירק שנראה כמו בננה מוטציונית ונטעם כמו בטטה חמוצה. פעמיים ניסיתי לבשל אותו בבית לפי כל ההוראות שהירקן השכונתי הכתיב לי, ניסיתי אני אומרת שוב), האוויר מריח בצבע ירוק, אפילו השוטרים נהיו קצת מסטולים. מה עושים איפה ומתי? נגמרה לי הבטריה בפלאפון.

הסאונד סיסטם של 'סאנצ'ו פאנזה' ב-2011
שלישי בבוקר, אני בוהה בחבריי לעבודה בוהים בי בחזרה. בשש אפס אפס כולנו בפאב, מנסים להבריח את ה"מצב" (בבריטית זה כולה הנג אובר) עם עוד קצת אלכוהול. אני מחפשת ארנק ומוצאת מצלמה, שום פריים לא נראה לי מוכר. לי בורידג' ב'סאנצ'ו פאנזה'? נורמן ג'יי ב'גוד טיימז'? מאריה מוכרת וודקה בחצר, ג'וליאן משפריץ מים מהגג, המועדון השכונתי שלי עולה באדים, אני רוקדת על משאית בפורטובלו, אני רוקדת על שולחן ב’מטרופוליטן’, אני לא-ברור-מה-בדיוק בדרך הביתה. בעשר בלילה העיניים נעצמות לי לבד (על השולחן בפאב, איזה יופי), והראש שוב עובד אוטומטית: יום שלישי. איזה כיף. רק עוד 363 ימים לקרנבל הבא".
raphael
watching you dancing the streets in 2010 is my all-time carnival highlight
הלית
2010 היה קרנבל מוצלח במיוחד 3>
ד"כ
אין דרך מתחכמת לומר את זה: את נראית פגז בתלבושות סמבה האלה. אייייייי קרמבה!
הלית
ד"כ – חן חן. שעות של עבודה התלבושות האלה. הן מגיעות מריו בתור שקים די ריקים ואנחנו, הרקדניות, עושות כמעט הכל בעצמינו – מצרות אותם, משנות גזרה, תופרות חרוזים, מדביקות נוצות
מרתה
ב-24.8 היינו שם – התהלוכה הססגונית עם התחפושות וכו', היכן שעוברות המשאיות עם הרמקולים, החוויה שלי מאותו יום הייתה "shocking" לאו דווקא לטובה. נחשפתי לתרבות חדשה לישראלי הפשוט והענוו,תרבות של שכרות (כולם מחזיקים בשוטים של וודקה/בירות ועוד),סמים קלים באופן חופשי גם לנוער, גסות מינית פומבית, המון שדיים חושפניים וריקוד טראנס קבוצתי של נשים וגברים, בגילאי פחות -20 מחרמנים אחד את השני על הרחבה, כנראה ריקוד מסורתי, הבחור מצמיד את המממ… שלו לטוכס של הבחורה וצועדים מכופפים לאורך קילומטרים של תהלוכה לעיניי עשרות אלפים בריטים, תיירים ומי לא..מה אגיד לכם .. לפחות למדתי שיעור בגאוגרפיה תרבות והיסטוריה.
הלית
מרתה – לא סגורה על זה שהישראלי הממוצע הוא פשוט וענוו, אבל מסכימה שהקרנבל משוחרר ומשוגע לפרקים. וזה בדיוק מה שכיף בו
טלי
נראה ממש מדהים…
נהריה מלול
אהבתי מאוד נראה מדהים, סמבה מאז ומתמיד עשה לי את זה.