והפעם במסגרת ‘לונדון שלהם’, המדור בו מבקרים לונדונפילים ישראלים אחרים לפוסטים אורחים: גילי יובל ביקרה ב- Digital Revolution, התערוכה הכי כיפית שאפשר לדמיין. ואז היא ביקרה שם שוב

ביום הראשון ללימודי אוצרות קיבלתי משימה שהיא חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים: לראות כמה שיותר תערוכות. אז ראיתי. או יותר נכון, אני עדיין רואה.

בין הקירות החשופים של ה- White Cube לבין הקירות העמוסים-עד-כאב-ראש בתערוכת הקיץ ברויאל אקדמי, בין גלריות מינימליסטיות ועד לתערוכות עיצוב מתוחכמות, למדתי שכל תערוכה מספרת סיפור. אלא שבתערוכה Digital Revolution בברביקן סנטר, המבקר הוא הגיבור והתערוכה היא הרקע לעלילה.

Digital Revolution. המבקר הוא הגיבור והתערוכה היא הרקע לעלילה

הרבה באזז עוררה התערוכה הזו עוד לפני שנפתחה. הסיבה העיקרית לכך לדעתי היא שבניגוד לתערוכות מסורתיות שבדרך כלל מציגות עבר או היסטוריה כאן מדברים על העתיד, או יותר נכון על העתיד שבשנייה הופך להיות הווה. היה לי ברור שצריך לבקר בתערוכה הזו בהקדם והאמת שאיך שיצאתי ממנה הודעתי לבני המשפחה שלי, שבדיוק תכננו ביקור בלונדון, שבתערוכה הזו חייבים לבקר.

מה שאני בעצם מנסה להגיד הרבה יותר פשוט: תשכחו מהדימוי המסורתי המשעמם של המילה ׳תערוכה׳. תשכחו מקירות לבנים ועליהם תמונות ממוסגרות, תשכחו משקט בגלריות או משומרים חמורי סבר שמשגיחים שחס וחלילה לא תגעו במוצגים או יותר גרוע תצלמו. המהפכה הדיגיטלית הגיעה לברביקן סנטר והיא מציעה השראה, חומר למחשבה ובעיקר כיף.

שומרים שמשגיחים שחס וחלילה לא תגעו במוצגים? לא כאן

כמה כיף? אתם צריכים לראות את התגובות של המבקרים הבוגרים כשהם נכנסים לחלל הראשון שכולו היסטוריה של משחקי מחשב ומשחקי טלוויזיה. בעידן של מסכי מגע, מציאות מדומה וגרפיקה בתלת ממד נראה שאין דבר שמלהיב יותר מאשר ההזדמנות לחזור ולשחק במשחקים כמו ׳פונג׳, ׳פק-מן׳ והזוכה בתחרות המשחק-בעל-הגרפיקה-העלובה-ביותר-ועדיין-הכי-ממכר: ׳להרוס את הקיר׳. כן. ראיתי אנשים שנתקעו שעות מול מסך של נקודה וקו (עם כל הכבוד, אני בחרתי להשקיע את הזמן בלעבור שלבים ב׳סופר-מריו׳ אליל ילדותי).

פונג, פקמן וסופר מריו. חלל שכולו היסטוריה של משחקי מחשב

נחמד לא פחות לראות גם תגובות של ילדים לחלל הזה, הכולל מכשירי אטארי, גיים-בוי וג׳ויסטיקים משנות ה-70 ועד היום. ברובם אפשר לשחק, ואפילו ילדים בני 5 ו-7, מאלה שאומרים עליהם שהם ״נולדו עם האייפון ביד״ שמחו לגלות את פק-מן או להתנסות במשחקים קצת פחות אינטואיטיביים ממה שהטכנולוגיה מאפשרת היום.

חוץ מלשחק במשחקים נוסטלגיים יש כאן לא מעט אפשרות לאינטראקציה באמצעים דיגיטליים, הצצה אל אחורי הקלעים של האפקטים המרהיבים בסרט שובר הקופות ׳גראביטי׳, פסנתר שמחובר לתחנות רדיו בכל רחבי העולם וכל קליד משמיע תחנה אחרת והמון אופציות לצלם את הסלפי הכי מגניב שיש. ניתוח שטחי של המתרחש יכריז כי מדובר פה בחגיגה של טכנולוגיה, כל מה שחדש, חדשני ומחדש בתחום היצירה באמצעים דיגיטליים נמצא כאן – נגיש, ידידותי ומעוצב להפליא.

ממש כמו בקבוק השתייה של אליס בארץ הפלאות שאומר ״שתו אותי״, המוצגים כאן אומרים ״נסו אותי״ – בואו ללחוץ כפתורים, תתקרבו, תתרחקו, תעשו איתנו משהו. רק אל תתייחסו אלינו כמו אל מוצגים רגילים בתערוכה מסורתית, וזה לכשעצמו הופך את התערוכה הזו לחוויה של ממש ולפצצה של עניין בעיקר עבור מבקרים צעירים.

כל קליד משמיע את מה שמנוגן בתחנת רדיו ברחבי העולם

ואז מגיעים אל חלל הסלפי (לא קוראים לו ככה באמת, אבל בתכלס זה מה שעושים בו). כל יצירה כאן משקפת את מי שעומד מולן ועושה על הבבואה מניפולציה ארטיסטית מגניבה. זאת ההזדמנות לעמוד מול מראה שתוציא לכם עשן מהעיניים או מול מראה שמציירת את מי שעומד מולה בצבעים חזקים. גולת הכותרת כאן היא שלושה מסכי ענק שמזמינים כל מבקר לעמוד מולם ולנפנף בידיים מעלה-מטה בעוצמה כדי להצמיח לבבואה כנפיים. אם עושים את זה כמו שצריך, אפילו מצליחים לעוף.

חלל הסלפי: מראות שיוציאו לכם עשן מהעיניים ויצמיחו לכם כנפיים

עוד חוויה לא שגרתית מחכה בקומה התחתונה של הברביקן סנטר, שם, בחדר חשוך לחלוטין, הקהל מוזמן לשחק עם אלומות אור שמגיבות לתנועת אדם. באווירה החשוכה הזו אפשר לראות אנשים מובילים קרני אור על הרצפה, רוקדים אתן ומתמסרים אליהן כאילו היו כדור או חבל מתוח.

חדר חושך בו אפשר לשחק עם אלומות אור שמגיבות לתנועת אדם

ביקרתי בתערוכה הזו פעמיים. בפעם הראשונה הייתי לבד וביליתי שם שעתיים, מקשיבה לכל הסבר דרך האייפון שלי (מדריכי שמע קוליים, זה מאוד 2009, כאן נכנסים לגלריה, מקלידים כתובת אתר ויכולים לשמוע את כל ההסברים על האמנים והיצירות). בפעם השנייה ביקרתי עם שני האחיינים שלי שמאוד נהנו, אבל רגע אחרי שיצאו מהמערבולת הטכנולוגית הזו ביקשו לצאת החוצה, ולהאכיל את הברווזים בבריכה של הברביקן סנטר. האמת? זה לא היה פחות כיף.

גילי יובל, סטודנטית לתואר שני באוצרות באוניברסיטת סנטרל סיינט מרטינז, גרה בלונדון מ- 2013