התשובה הקבועה שלי לשאלה “מה את אוהבת לשתות” היתה פעם “הכל, והרבה”, חצי משפט-מחץ שעם הזמן נמתח, קוצץ, שובש ולבסוף גם הוחלף.

השנים סיננו החוצה לא מעט משקאות מטרידים (מבוגרים, אימרו לא לסמבוקה) וחילחלו פנימה הרבה אחרים מטריפים (גו גו גולדוואסר!), כשהיין לעולם שמר על מקום טוב באמצע. בתור משקה. לא בתור נושא לשיחה פילוסופית וגם לא בתור מה שהיה יכול להיות משכנתא לבית קיץ בקרואטיה.

מקום שקורא לעצמו ‘בר היין הטוב בלונדון’ הוא, אם כך, מקום שמאיים לצקצק יותר מדי ולהשתכר פחות מדי – עד שנותנים לו צ'אנס, ולא מתחרטים. ‘וינוטקה' מגישים בשלושת הסניפים שלהם 25 סוגי יין בכוס, כמעט 300 בבקבוק, שני תפריטים ומאות בקבוקים הביתה מחנות היין העצמאית שצמודה לכל סניף (אפשר גם לקנות אונליין).

את הקונספט של באר-יין-שהוא-גם-חנות-בוטיק הם שיעתקו מאיטליה ומספרד; בגרסה של ‘וינוטקה’ הוא כולל גם תפריט בריטי תזזיתי שמשתנה כל יום אבל תמיד מציע גם נקניקים, לחם שנאפה במקום וסטייק צרפתי מהולל (עולה 15 פאונד, כולל צ’יפס שטוגן שלוש פעמים – נראה סוף).

לא באנו לאכול, אבל אישונים פוזלים שכנעו אותנו לנשנש כופתאות תפו”א מעושנות עם פלפלים חריפים וגבינת צ'דר (5.95 פאונד), סביצ'ה מקרל עם ירקות מיורקשייר (6.50 פאונד) וכדורי אורז סיצילאניים במילוי מחית אפונה (3 פאונד למנה קטנטונת), איתם המליץ המלצר שננסה פינו נואר של 'זינק' מאלזס, שעלה 30 ליש”ט לבקבוק, והיה עשיר וקטיפתי כמו שאנחנו אוהבים. מוסר השכל: אל תסתכלו בקנקן, וגם לא בסלוגן.

פורסם לראשונה בטור שלי במגזין ”את” של “מעריב”