ושוב מסתבר שפרופורציות, מה לעשות, זה כמעט הכל. הסיוט שנקרא לונדון בתקופת הכריסמס – נחילי תיירים באוקספורד סטריט, טיוב מפוצץ, לחץ באוויר – נראה עכשיו כמו שגרה פסטורלית של כפר שוייצרי קטן, כולל האגם. הסיוט האמיתי, שעוד רגע מסתמן מנגד: לונדון בתקופת האולימפיאדה, כלומר נחילי תיירים בכל רחבי העיר, טיוב משותק, ולחץ שמוזרק מהאויר היישר לתוך הוריד.

התוצאה מתבקשת: רוב הלונדונרים פותחים סנדלרייה ובוחרים ללכת יחפים. מוותרים על כרטיסים למשחקים, מתעופפים לחו”ל, מתים שזה רק יעבור. מתלוננים על התקציב. על בניינים שהורידו, בניינים שהקימו. מקללים קצת, בנימוס, איפה שאפשר. שוכחים שהמיתון הזה יכול ליהנות מכמה מטבעות אקסטרה שתיירי האולימפיאדה ישלשלו לכיסיו הפרומים, ושאמנם לא שאלו אותנו – אבל זה לא אומר שצריך לומר לא.

לא להכל, בכל אופן.

לשים בצד את בתי העסק בעיר שמתעללים בכל התגיות האפשריות (‘ארוחת בוקר אולימפית’ ו-‘מרטיני לונדון 2012’, מישהו?), יש גם מי שיודע לצקת תוכן אמיתי אל תוך הסיסמאות. הנה ה- V&A, לחלוטין המוזיאון האהוב עליי בעיר, והתערוכה המקסימה ‘British Design 1948-2012’. הקונטקסט שבו התרחשה אולימפיאדת 48’ כל-כך שונה מזה שבו נערכת זו של 2012, אומרים שם, ומתעכבים על התהליך שהוביל את בריטניה למנהיגות בתחום העיצוב – בין אם הגרפי, הארכיטקטוני או זה של המוצר.

רשימה חלקית ביותר של המוצגים כוללת את המוריס מיני מיינור הראשונה (רוצה!), מודל של מטוס הקונקורד, ה- iMac 3G הראשון, שמלות המיני המפורסמות של מרי קוונט מ- 66’, עטיפות תקליטים מקוריות (של הביטלס, הסטונז, הפיסטולז, ניו אורדר, ג’וי דיוויז’ן ועוד), עיצובים של מקווין ושאלאיין, מודל של בניין הגרקין, מגזין ‘דה פייס’ הראשון, שילוט תנועה, ריהוט, תכשיטים, מוצרי חשמל וגם – בשבילי זה יותר ובעיקר – שיחזור מרגש של מועדון ה’הסיינדה’ המיתולוגי במנצ’סטר. 12 פאונדים שווים ביותר.