בשנה האחרונה חלמתי על יוקו אונו. פעמיים. הלכנו לשחות יחד בבריכה ואז לעשות שופינג, או משהו כזה. אין לי מושג איך היא השתחלה לתת-המודע שלי – אני יכולה לחשוב על תקליט אחד שלה שטרטרתי די הרבה, ועל זה שבעלי מאוד אוהב את בעלה המנוח, וזהו. ובכל זאת, פעמיים חלום.

אז התחלתי לקרוא עליה קצת. לשמוע. לראות. ללכת לתערוכה שלה ב- Serpentine Gallery שבהייד פארק. וכאן עצרתי. חייבים להפריד: החוויה כשלעצמה שווה את המאמץ. ‘סרפנטיין’ ממוקמת בחלק חמוד ורגוע למדי של הייד פארק, ואם משלבים ביקור בגלרייה עם שיטוט עצל של שעה מסביב, זו אחלה תחנה באפטרנון של יום ראשון. אבל התערוכה עצמה, הרשו לי – אהמ.

הכותרת היא ’To the Light’, התכנים שנוצרו בחלקם במיוחד עבור התערוכה, כך טוענת סוללת היח”צ, הם כאלה ש”הצופה יכול להשלים מנטלית או פיזית לבד”. מה זה אומר בתכל’ס: מבוך זכוכית קטן (זה של הלונה פארק ברמת-גן יותר מרשים). שלוש ערימות אדמה ממקומות שונים בעולם (יוקו חפרה לבד, בטוח). שח-מט ענק סטייל עליסה, לבן בלבד (השתיקה יפה לגזענים). והנה, פה אפשר להצטלם, כי יוקו אוספת חיוכים של אנשים רגילים וקצת פחות קשקשנים לפרוייקט החדש שלה.

בתור מי שמעדיפה כישורים על צלצולים, זו בדיוק הנקודה שבה אומנות קונספטואלית עולה לי על העצבים. לא רוצה לומר “זה בחינם, אז תנסו”; כן רוצה לומר – תודה, יוקו, אבל אל תבואי לי בחלום.