מתי את מפסיקה להיות תיירת בעיר שלך? כשהשגת ג'וב חלומי, דירה במיקום אופנתי וקובץ טלפונים במשקל חצי מגה? כשיש לך גסט ליסט קבוע פלאס פור למועדון הכי עסוק ותור דו-שנתי לשיננית מקומית? בתל אביב של שנות האלפיים, אם אני זוכרת נכון, את מקבלת את תו התקן העירוני כשאת מתחילה לתרגל “מעקף שינקין” בשישי בצהריים ומתמכרת למשלוחי סיגריות-קולה מהפיצוציה (טרום מיתוג ה”אמפמ”), כי שלושים שניות ברגל זה רחוק מדי.

בלונדון: את מפסיקה להיות תיירת כשאת פשוט לא מוכנה לעבור בלסטר סקוור של שלישי בערב (אלא אם משלמים לך על זה) וכשהדוור מחלק לך הזמנות לפתיחות מרגשות ב- V&A. סעיף לסטר סקוור סומן ב-צ’ק כמה שעות אחרי שנחתתי בעיר; העניין עם ההזמנות לקח קצת יותר זמן, אבל היה לגמרי שווה את ההמתנה. 2007, הפתיחה של ‘Kylie’, תערוכה יפיפיה שהציגה את התלבושות המצויינות של קיילי מינוג וזהו, אני כבר לא תיירת.

2007: ה- V&A מפגיזים עם תערוכה שכולה תלבושות של קיילי מינוג

לא שזה רע להיות תייר בלונדון: להיפך. לפעמים אני חושבת שזה מעמד ממש נחשק. אבל החודש, כשנפלה לידי אחת מ-400 ההזמנות לפתיחה של ,'David Bowie Is', קצת קפצתי בכיסא. כבר המון זמן שאני שומעת על התערוכה הזו; ב- V&A, המוזיאון המצטיין בתבל לדעתי (באמת שאין שם לי מניות), התחילו לעבוד עליה לפני שנים. בגלל זה, אגב חשוב, הגיוני להניח ש- ‘The Next Day’, האלבום החדש של בואי, הוא תוצר הלוואי של התערוכה, ולא ההיפך – אבל זה דיון שבקלות יכול להפוך לדיבור על ביצה ותרנגולת.

הכניסה לתערוכה על דיוויד בואיֿ, ערב הפתיחה

מה כן ברור: בואי התכונן לתערוכה הזאת היטב. הארכיונים הפרטיים שלו בניו-יורק, בהם נברו אוצרי התערוכה, מאפסנים אלפי תלבושות, תמונות, חלקי תפאורה, שרבוטי מילים, שבבי רשימות; פריטים משמעותיים בחלקם, קטנוניים בחלקם, וכאלה שבכל מקרה מבהירים – בואי הוא אומן מחושב. ממש כשם שהוא בנה ופירק אלטר-אגואים בימתיים, גם את ההיסטוריה שלו עצמו הוא כתב בקפידה. מחק, שיכתב, שינה, כתב שוב. מתוכה, לציון 50 שנות קריירה מפעימות, נבחרו 300 פריטים שמוצגים בתערוכה.

תלבושות מ- 'Serious Moonlight': בסגנון צבאי ובהשפעת 'המלט'

היו לי שעתיים בלבד לבלות בה, אבל יכולתי להעביר שם גם שלוש וארבע שעות; האוזניות הצמודות שמקבלים בכניסה משדרות את בואי בצלילים מרגשים ובהגיגים אינטימיים שמתנגנים אוטומטית כשמתקרבים לחלקים שונים בתערוכה, מה שהופך את השיטוט לחוויה נועלת חושים וכזו שסוחפת אותך עמוק אל תוך הראש של האיש בעל עיני הלטאה המכשפות.

החלק הראשון של התערוכה מגיש, בהרחבה קצת מוגזמת, את הזום-אאוט הכי גדול שיש על המקום והזמן בהם הגיח בואי לעולם – בריקסטון של אחרי מלחמת העולם השנייה – ועל החידושים דאז בתחומי האומנות, התאטרון, המוזיקה והטכנולוגיה שכל-כך השפיעו עליו. בהמשך אנחנו פוגשים את בואי כנער סקרן עם נטיות אומנותיות מבטיחות, כחבר להקות מדשדשות שמופיע בפאבים, כאומן סולו שמנסה לפרוץ ונכשל וכמעט מתייאש – ואז גם כמטאור הגדול שמסנוור את שמי תרבות הפופ המודרנית בהבזקי גאונות בלתי מתכלים.

תחילת הסיסקטיז. דייבי ג'ונס מופיע בפאבים עם להקות שוליים

המוצגים בתערוכה מגיעים בשלל פורמטים, כהדגש הוא על בואי כאומן רב-תחומי שמעמיק בכל אומנויות הבמה: קטע וידאו ממופע הפנטומימה של בואי ב-1969, כשחשב לפרוש מעולם המוזיקה, ניירות התווים המקוריים של ‘ספייס אודיטי’ ו’סטיישן טו סטיישן’, מודל של סט התפאורה של ‘דיימונד דוגס’, הפילם המקורי של צילומי עטיפת האלבום ‘אלאדין סיין’, פורטרים עצמיים שצייר, 'טבלת תקופות בואי' שמתייחסת לאפיזודות שונות בקריירה שלו בהשוואה לאייקוני תרבות אחרים וכמובן, עשרות תלבושות: ג’קט היוניון ג’ק המפורסם שבואי תכנן עם אלכסנדר מקווין, חליפת ‘טוקיו’ של יממוטו מ-1973 ועוד ועוד.

ג'קט ה'יוניון גק' המפורסם שבואי עיצב עם אלכסנדר מקווין

מודל התפאורה של 'דיימונד דוגס', שהושפע מ- '1984' של ג'ורג' אורוול

התווים המקוריים של 'ספייס אודיטי'

חליפת פסים שעיצב לבואי יממוטו לסיבוב ההופעות 'אלאדין סיין'

'טבלת תקופות בואי', שמשווה אותו לאייקוני תרבות אחרים

מעניינת במיוחד ההקבלה בין ההתעקשות של בואי לעסוק בכל פן אפשרי של יצירה (או אולי זו בכלל חוסר החלטיות?) לבין הדיסקוגרפיה המולטי-מגוונת שלו, שגם היא לא ננעצה מעולם על ז’אנר מוסיקלי אחד בלבד. גלאם רוק, ארט רוק, פרוגרסיב רוק, פוסט-פאנק, ניו ווייב, סינת’ פופ, אינדסטריאל, פולק, דיסקו ואפילו מיוזיקלס – כולם מצאו את דרכם אל השירים הסיפוריים של בואי. הוא לא בישר סגנון אחד מסויים, הוא לא המציא כלום כביכול – אבל הוא ספג וערבב ופלט גרסאות משודרגות כל-כך, עד שהפך לאחד האומנים החשובים והמשפיעים של המאה ה-20.

ויש גם את הכותרת של התערוכה, זו שלא משאירה שום מקום לצל או ספק: ‘David Bowie Is’. דיוויד בואי הוא, השלימו לבד – העיקר שתשלימו בלשון הווה; כי בואי אמנם בן 66, אבל הוא רלוונטי מתמיד. זה המקום לציטוט המצטנקן: “למעשה, יכולתי להיות אלטון ג’ון”.

עוד לפני שנפתחה, שברה התערוכה את השיאים של ‘ויקטוריה ואלברט’ והפכה לסולד-אאוט הכי מהיר בתולדות המוזיאון. אז יוצא שעל אף זמן ההרצה הארוך יחסית (עד סוף אוגוסט), ממש לא קל להשיג כרטיסים. מה בכל זאת אפשר לעשות: לנסות באיביי, או לרכוש מנוי למוזיאון (אורח שני נכנס חינם), או להגיע מוקדם בבוקר ולקוות לטוב.

חנות הפופ-אפ בסלפריג'דס. איפור נוצץ בגווני הגלאם

זו, אגב, רק חלק מקדחת בואי שאופפת את בריטניה בשבועות האחרונים. במקביל לתערוכה, הכריזו ב- BBC 2 על כוונות לשדר החודש סרט דוקומנטרי חדש בשם ‘Five Years’, שהוא, לדבריהם “טייק מעמיק וחושפני על האומן המאוד פרטי הזה”, ובסלפריג’דס פתחו חנות פופ-אפ שכולה מזכרות דיוויד בואי. מוצעים למכירה: בגדי וינטג’ ברוח התקופה הסיקסטיזית של בואי, איפור נוצץ בגווני הגלאם, עטיפות תקליטים ממוסגרות, וכמובן, גלויות מהתערוכה.

מוקדש באהבה ליועד, שחייב ללכת לתערוכה מיד עם שובו לעיר (אני אפילו מוכנה לבוא איתו!)