ברווזים, בואו

די, מספיק. אני לא רוצה לאכול יותר במסעדות. עזבו לא רוצה, אני פשוט לא מסוגלת. כן, זה נחמד, וכן, זה לפעמים טעים, אבל די, מספיק. בין המנה הראשונה למנה השנייה לתוספת למנה האחרונה של המסעדה התשעים ומשהו השנה (הנחה מעורפלת. מחקרים קובעים: עודפי מלח פוגעים לא רק בראייה, אלא גם בראיית החשבון), קצת מתחיל לדגדג לי בריפלקס.

לאכול בלונדון

מסעדה? לא תודה

לא שזו אשמתינו. הו, לא. נסענו לחו”ל. ואז נסענו שוב. ושוב. ואלה היו נסיעות עסקים, עם אנשים שלקחו אותנו לכל מיני מסעדות עם מפות לבנות. כשחזרנו, הגיעו אורחי עסקים שאנחנו לקחנו למסעדות עם מפות לבנות, וביניהן היו ארוחות ספונטניות עם חברים במסעדות שגם אין בהן מפות בכלל והן גם מסרבות לקחת הזמנות מראש (טרנד מפגר = הלוואי תמות) ולפעמים חטפנו איזה לאנץ’ זריז בחוץ ובין לבין עשינו קצת משלוחים בערב, כי אחרי כל המסעדות האלה, למי יש כוח לבשל.

כשהימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים של מסעדה אחת ארוכעעע, פיתחתי פנטזיה חדשה ומפורטת: סלט. בקערת אלומיניום פשוטה. כזה שחותכים בבית, בסכין, אפילו לא בחותכן המיוחד הזה של המשבצות, ולועסים מול הטלוויזיה תוך כדי בהייה בתכנית על בתים משתפצים או פרצופים משתפצים או משהו משתפץ – רק שלא יהיה מסעדה משתפצת, פריטי פליז.

אז הכרזתי על חרם מסעדות. לשבועיים לפחות!, הדגשתי את ה-'חות' בהחלטיות רק כדי לקפל את הלשון פנימה ומהר: אימייל מחברים סופרפודיז הכריז שהם סוף סוף באים לסופהשבוע הקולינרי שאנחנו מדברים עליו כבר חודשים, והשאר היה ברור מאליו.

על המסעדה המרכזית של הוויקנד ההוא אספר בהרחבה מוגזמת בפוסט אחר, אבל זה הרגע לגלות שמדובר ב- The Fat Duck, המולקולרית המהוללה של הסטון בלומנטל. ואם כבר ברווזים, החליטה חובבת מסיבות הנושא שבי – למה לא לבדוק באותו סופ”ש מסעדה אחרת שבלעה ברווז: Duck & Waffle.

מגדל הרון בלונדון

Duck & Waffle בקומה ה-40 של מגדל הֶרון

שלוש סיבות רצו להביא אותי לשם כבר הרבה זמן: המיקום – בקומה ה-40 של מגדל הֶרון שבמרכז הסיטי, שעות הפתיחה הנדירות – מסביב לשעון כלומר עשרים וארבע שעות כלומר שישה סימני קריאה והאוכל – המוטרף לפרקים, כמו שאפשר להבין משם המסעדה.

זה מתחיל כבר בכניסה. עוברים בשאננות את ’סושי סמבה’ שנמצאת בתחתית המגדל, נכנסים למעלית השקופה ונושמים עמוק. נו, אני סאקרית של נקודות תצפית גבוהות:

ה’וואו’ רק מתחזק כשנכנסים לאיזור הבאר: קירות הזכוכית הענקיים מאפשרים תצפות מעולה על הנוף האורבני הייחודי של לונדון, כשנהר התמז מרגיע את העניינים לכיוון אירופאי-רומנטי מצד אחד, והגרקין (מאוהבת בבניין הזה) מפמפם בה דם ארכיטקטוני מודרני מהצד האחר. התמונות המעלפות ממשיכות בתוך המסעדה עצמה, שמציעה גם הצצה אל המטבח הפתוח.

מסעדות בלונדון

המטבח הפתוח וכמה בלוקים של מלח (הסברים – מייד)

יאללה, רעבים. התפריט, ‘בריטי-אירופאי’ בהגדרה עצמית ו’בריטי-אסייאתי-פיוז’ן’ בהגדרה שלי, חזק מאוד במנות ראשונות ובתוספות. אנחנו מחליטים להזמין כמעט את כולן, לוותר על עיקריות ולראות מה יקרה.

זורמים לשולחן: לחם עגבניות שרי וגבינת עיזים. לחם רוזמרין ושום. חצי תריסר צדפות איריות. טרטר בקר עם פואה גרא ופקורינו. פלטת סשימי שמוגשת על גבי בלוק מלח מההימלאיה ומורכבת מטונה זהובה בשילוב מלון, בלסמי ובזיליקים + צדפות סקאלופ עם תפוח, טראפל שחור וליים + סלמון פשוט וטוב.

מסעדות חדשות בלונדון

בלוק המלח בפעולה! ועליו חתיכות סשימי מדוגם

מסעדות מומלצות בלונדון

חצי תריסר צדפות איריות, בלי בלוק הפעם

מסעדות לונדון

טרטר בקר עם פואה גרא ופקורינו

ממשיכים להגיע: סלט עלים מרירים עם גבינת סטילטון, תפוזים ואגוזי לוז. לשון שור בתוך דונאט ענק מצופה סוכר ולידו ריבת משמשים. רביולי דלעת ועגבניות שרי. נתחי טלה מתובלים עם פירה חצילים מעושנים בצידם. סלק צלוי עם גבינת עיזים וחתיכות honeycomb (לא מוצאת איך אומרים את זה בעברית ולא מתכוונת לחלת דבש).

מסעדות טובות בלונדון

לשון שור בתוך דונאט ענק מצופה סוכר ולידו ריבת משמשים

אוכל בלונדון

נתחי טלה מתובלים עם פירה חצילים מעושנים בצידם

לא ניסינו את המנה על שמה נקראת המסעדה, שמחברת ופל אוורירי, קונפי ברווז, ביצת עין ורוטב מייפל חרדלי, אבל כן טעמנו מנת דגל פסיכית אחרת בשם ‘ארוחת בוקר של פואה גרא’. קבלו: פרוסה עבה של בריוש, חתיכות צרובות של פואה גרא, רצועות בייקון מטוגנות, שתי חתיכות נקניק דם – כל זה מוגש עם נוטלה פשוטה מהקופסה. הביזאר המשיך בשולחן שלידינו, שם בלסו בהנאה חטיף ‘מארס’ מטוגן (כזה שמוכרים בדרך-כלל ברחוב הסקוטי).

מה אוכלים בלונדון

פרוסת בריוש, חתיכות פואה גרא, רצועות בייקון מטוגנות, נקניק דם

לא לעשות פרצוף. השילובים המוזרים האלה לוקחים את בלוטות הטעם למקומות טובים, כשגם המנות היותר קונבנציונליות, כמו פלטת הסשימי והרביולי, פשוט מעולות. המחירים מסבירי פנים אף הם: מנות ראשונות מגרדות את העשיריה מהצד הנמוך שלה, עיקריות מגרדות אותה מהצד השני. כוכבית חשובה: צמחונים, לכו מכאן ולכן לכאן.

בגדול, יש פה גזר דין חיובי – פלוס אבל: ‘דאק אנד וואפל’ מקבלת אחת עשרה נקודות מתוך שתים עשרה במדד הפלצנות. לי זה ממש לא מפריע, לגברבר שלי זה לפעמים מפריע, ולמי שיגיע לכאן לאכול בחמש בבוקר אחרי לילה שיכור באיסט – קהל יעד נחשק ש’דאק’ בטוח תמשוך, גם בגלל המנות המוטרפות שהולכות טוב עם רמות גבוהות של רעלים בדם וגם בגלל שאין כמעט אופציות אחרות בשעות כאלה – זה בטוח יפריע.

לא שזו תהיה אני. אני, כאמור, עמוק עם הראש בתוך קערת הסלט.

Duck & Waffle

Heron Tower, 110 Bishopsgate EC2N 4AY

תגובות

רוצה לקבל אימייל כשיש תגובות חדשות לפוסט
רוצה לקבל אימייל כשיש פוסטים חדשים בבלוג
* שדה חובה (המייל לא יופיע בתגובה)

    אותה פנטזיה היתה לי בדיוק!! דיטוקס של סלטים!! זה הטרנד החדש, פיכסה מסעדות, די, נמאס…
    חוצמיזה, איך ״החצי השני״ שלך הסכים להתרחק עד הסיטי? כל הכבוד, אין מה להגיד…
    בפעם הבאה שהוא יסכים תבואו לפה. הסלט עלינו, מספר 1 מתוך 12 במדד הפלצנות!

    נטע, החצי השני (אני מעדיפה "הגברבר שלי", אגב. יותר בכיוון של "האבי") מרחיק איתי לכל מיני כיוונים כבר הרבה מאוד זמן :-)
    יאללה, תאריך ביומן למפגש סלטים!