הפעם באמת התעליתי על עצמי: עשרים דקות לפירוק מזוודה והעמדת מכונה ואז גם חליצת נעליים, ניעור תלתלים, בדיקה זריזה של הספה בבית. איזה כיף להיות בבית. נסיעת עבודה כזו וגם אחרת של שבועיים אל הווסט קואוסט האמריקאי – לא, אין לי את החוצפה להתלונן – ועדיין, לא משנה לאן נוסעים, בסופו של דבר אני מתגעגעת.

לא, אין לי את החוצפה להתלונן

זו הסיבה שהביאה אותי לכאן שתמיד מחזירה אותי בסוף: נו, המוזיקה. בטח, הוליווד כאילו נוצצת, ואכן, סן פרנסיסקו כאילו מתוחכמת, אבל איך בדיוק זה שווה לי משהו כשהרדיו בג’יפ השכור – המפלצתי! יא וואלי – מטרטר קאנטרי מנומנם לצד רוק עבש עם הפסקות מרעננות *ביטוי כלשהו שקשור באחוריים* של ג’ניפר, מאריה ואבריל בין לבין?

אויש כמה שקיללתי את הרדיו הזה. עזבו אותי מגבינה תעשייתית מותכת ודיאט קולה אקסטרה לארג’ ואפילו משילוט חוצות לא אסתטי בעליל, זה הרדיו האמריקאי המאובק שלחץ לי על כל הכפתורים הלא נכונים. חשבתי על רדיו 6 המעולה, ועל תכניות התעודה המרתקות שהוא מרים. פינטזתי על הרדיו הפיראטי הלונדוני, הזה וגם הזה, ועל באסים ופולסים שוצפים. התגעגעתי אפילו לאנני ולבנג’י ברדיו 1 המיינסטרימי. ואל תגידו לי רדיו באינטרנט, כי בנסיעת חוף מעיר אחת לאחרת – 11 שעות מהממות, למעט הרדיו העלוב – זה ממש לא קורה.

בטח, הוליווד כאילו נוצצת

לא מנסה אפילו לקמט פה הבדלים, פשוט כי יש כל-כך הרבה – הנה רק אחד מהם: הרדיו האמריקאי, וכמוהו גם הפופ האמריקאי, לוקחים את עצמם בשיא הרצינות. הרדיו והפופ בבריטניה, לעומתם, לעולם יעקמו קצת את זווית הפה. למעלה; זה לא עושה את זה פחות מהודק, זה בהחלט כן עושה את זה הרבה יותר מבדר. וסליחה, אדון קאובוי, האם לא זו הכוונה?

לעקם קצת את זווית הפה. למעלה

קצת לפני הנסיעה עוד-יותר-מערבה הוזמנתי לפרימיירת התקשורת של ‘ויוה פוראבר’, מחזמר ווסט אנדי חדש המבוסס על שיריהן של הספייס גירלז – ללא ספק אחת הלהקות המבדרות בהיסטוריית הפופ הבריטי. מבדרות ועם זאת רווחיות; להומור העצמי היה חלק מרכזי בפורמולה המהודקת שסביבה נבנו הגירלז, וגם בפגישות עם פקיד הבנק הבנות המשיכו לצחקק. בהתאם, הציפיות הכלכליות מ’ויוה’ נוגעות גם הן בעננים.

מעריצים של הספייס גירלז מחוץ לאולם, כולל הומור עצמי

הכוונה, אני מנחשת, היתה לחבר בין אנקדוטות קוקניות סטייל ‘בילי אליוט’ וחוויית פיל-גוד מרוממת בסגנון ‘מאמא מיה’, ולשווק את המחזמר כמיני-קאמבק של הגירלז, שלא משתתפות במחזמר עצמו אבל בהחלט תומכות בו (לראייה: ג’רי האליוול היתה שיכורה לגמרי בפרימיירה. ספויילר: היא לא היתה היחידה).

'ויוה פוראבר'. אנקדוטות קוקניות וחווית פיל-גוד

ג’ניפר סונדרס מ’פשוט נהדרת’ גוייסה לכתיבת התסריט, שמספר על ארבע חברות משכונה מאתגרת ועל החלום שלהן לנצח באיזה סוג של ’אקס פקטור’. האנה ג’ון-קיימן, שמככבת בתפקיד הראשי, מצליחה לכבוש את הבמה; התלבושות, שמנסות לזגזג בין אופנת רחוב טרנדית למלבושי תיאטרון גרנדיוזיים, מעולות ממש; יש בחורים בטייטץ למכביר; גם הדייט המהמם שלי באותו ערב העריך את זה. עד כאן רשימת ה’בעד’ (את זה ששתינו שלושה בקבוקי יין תוך שעתיים אני לא בטוחה לאיזה צד לשייך).

מצליחה לכבוש את הבמה. האנה ג’ון-קיימן

בטור השני של הטבלה יש בעיה מרכזית אחת: כל מי שהגיע לצפות במחזמר המבוסס על שירי הספייס גירלז קיווה לשמוע, הממ, קצת שירים של הספייס גירלז. בפועל, היו שם כמה גיחות להיטיות ('Wannabe', 'Mama' וגם 'Spice Up Your Life' ו- 'Too Much') שנאנסו כדי להיטמע בתסריט הלעוס למדי של סונדרס, תוך כדי שכל המילים שוכתבו לגמרי, וגרוע מזה – זומרו על רק עיבודי הצגת תיכון מחרידים. אני לא אשקרן: היתה שם אכזבה, והיו מי שיצאו מהאולם כבר בתחילת המחצית השנייה.

מי פה יצא מהאולם באמצע? מי?!

אנחנו דווקא נשארנו – וקיטרנו בלי קול: אלה לא הסטנדרטים אליהם הורגלנו בווסט אנד. מישהו החטיא פה מטרה קלה מאוד והשאיר אולם שלם של עיתונאיות מוזיקה בנות שלושים וקצת כשהליפסטיק האדום שלהן מתוקתק מדי. זה לא אומר כשלון נחרץ. זה אומר ש’ויוה’ לא מתאים לכולם, אבל תפור, למשל, למידותיו של ערב מסיבת רווקות אנגלי, כזה שמסתובב ברחבי עיר עם אוזני שפנפנות – וגם למידותיו הסחרחרות של מי שמוכן לרוקן אל תוכו מספיק גלונים של יין.