דברים טובים, במקרה של הבירה האירופית, לא באים בשלשות. הם לא באים בכלל, או שהם באים בערימות רציניות. איך שנגמר החורף המבאס ונטול החיים, הסבבה מיד עושה מחטף ומשתלטת על העיר: יש אור עד עשר בלילה, ושמש נעימה, וברביקיו בחצרות, ודרינקים ברחובות, ומלא פסטיבלי מוזיקה שווים, והמון מסעדות חדשות שחייבים לבדוק – כולל אחת ויחידה שהנה מוקפצת לראש הרשימה, נכון, תנו לי את זה, כולם ב-י-חד – המסעדה החדשה של מחניודה בלונדון.

מוקפצת לראש הרשימה. המסעדה החדשה של מחניודה בלונדון

כאייטם, The Palomar קרוצה מהחומרים שמהם עשויים החלומות של ׳בלונדון יש׳. גם מיקום לונדוני מצטיין, גם קשר ישראלי, גם הייפ מטורף, גם אוכל (ואנחנו הרי מאוווד אוהבים פה אוכל). כנראה בגלל זה האימייל / וואטסאפפ / סקייפ שלי טובעים בשבועיים האחרונים בסימני שאלה כמו ״נו, מתי את כותבת על מחניודה הלונדונית?״, ״אז מה חשבת על מחניודה בלונדון?״, ״כבר היית?״, ״מתי את הולכת?״, ״מתי אנחנו הולכים?״ ועוד. עם כל-כך הרבה לחץ של חברים – גם מפה וגם משם, גם ישראלים וגם אנגלים – נהייתה לי ברירה אחת: להרים ליוסי אלעד טלפון.

אני תופסת את אלעד, מבעלי מחניודה המקורית (או המקוריות, בעצם), באמצע חיתוך פלפלים. ״יאללה בואי עכשיו ושבי על הבאר, הכי כיף״, הוא כמעט משכנע אותי להיות ספונטנית. אני בדיוק נמצאת בחנותקליטים, חמש דקות מהמיקום של ׳פאלומאר׳ בסוהו, אבל מסרבת בנימוס חצי-אנגלי – כי אני רוצה להגיע מתחוזקת ב- hubby שלי, שנולד וגדל בשוק מחנה יהודה כשעוד לא היתה שם מחניודה, ובזוג חברים אנגלים שמאוד סקרנים לגבי המטבח הישראלי.

שבי על הבאר, הכי כיף. אסף גרניט בפעולה (צילום: גילי יובל)

כמה ימים אחרי זה אנחנו צועדים פנימה לעבר אחד השולחנות הכי מבוקשים בעיר. מי שמקבל את פנינו הוא לאיו פסקין (מהצמד ׳לאיו ובושוואקה!׳ ומהבעלים של המועדון המעולה זצ״ל The End), אחד השותפים ב׳פאלומאר׳; בפעמים האחרונות שראיתי אותו הוא היה זרוק בטי שירט במשרדים של האומן 17 או בעמדה של ׳די אנד׳ – הערב הוא מברך אותנו לשלום בחולצת כפתורים לבנה.

לא לטעות: האווירה ב׳פאלומאר׳, לפחות בביקור שלנו, רחוקה מלהיות מעונבת-לונדונית. אלעד, שגר בלונדון כבר שנה, מסתובב בין האורחים ומדי פעם עוצר לקשקש, והנה אסף גרניט מחייך מהצד השני של המטבח הפתוח. מצד שני, היא גם רחוקה שנות אור מאווירת החפלה המחניודית הרגילה – אולי בגלל שברקע מתנגנת מוזיקה מיינסטרימית סתמית למדי.

נו, מתי את כותבת על מחניודה הלונדונית? הסלמון שכבש

אבל לא באנו בשביל המוזיקה, אז הלאה לתפריט. המלצרית ממליצה על בין ארבע לשש פתיחיות בנוסף למנות העיקריות, והחברים האנגלים מסכמים בשאלה ״אז זה הכל טאפאס כאן, למעשה?״. הם לא רחוקים מהאמת, ואנחנו מחליטים להזמין כל מיני מנות מכל מיני סוגים ולחלוק הכל.

שקשוקיט מבשר קבב טחון, יוגורט, טחינה וקרוטוני פיתה

אנחנו הולכים על ה- Daily Six, שש מיני מנות פתיחה ב-12 פאונד, היום הן: סלק וגבינת עיזים; עדשים וצזיקי; לבנה עם שמן זית וזעתר; סלק עלים עם פטה וגם שני סוגי חצילים. איתם אנחנו מזמינים מנת חלה קטנה ומנת קובנה, שמגיעה עם טחינה ורסק עגבניות. השישיה מצליחה להרשים: גם בטעם, גם במחיר, גם בצורת ההגשה. הקובנה מצויינת, אם כי יותר מעודנת ופחות משומנת מרוב הקובנות שטעמתי.

שישית מיני-פתיחיות. טובה גם בטעם, גם במחיר, גם בצורת ההגשה

עוד אנחנו מזמינים: ברוסקטת מטבוחה עם סרדינים כבושים עדינים; סלט אביב עם שומר, אספרגוס, קולורבי, פטה ויניגרט וזרעונים; סשימי סלמון "בסגנון אורי״ שיחייה, כי הוא ממש טעים; פולנטה ״בסגנון ירושלמי״ עם אספרגוס, שמן טראפל, ראגו פטריות ופרמזן; צדפות ברוטב חמוסטה עם שומר, קישואים, עראק וחמאת לימון ושקשוקיט מבשר קבב טחון, יוגורט, טחינה וקרוטוני פיתה.

רוסקטת מטבוחה עם סרדינים כבושים עדינים. The Palomar

הכל טעים, אבל הפולנטה מנצחת בהמון מבחינתי (בעיני החברים היא דווקא קצת חמאתית מדי) והסשימי מנצח אחריה מבחינת כל שאר המסובין, שקצת לפני החשבון פוצחים בקושייה הבלתי פתירה ״רגע, אז זה אוכל ישראלי?״ ומיד אחריה עוברים לדיבייט סוער אחר תחת הכותרת ״רגע, אז מה פה שונה מאוטולנגי?״.

פולנטה עם אספרגוס, שמן טראפל, ראגו פטריות ופרמזן. מנצחת

עזבו אותי משאלות קשות ותנו לשלם את החשבון: 160 פאונד על הכל, כולל שני בקבוקי יין – הגיוני עם נטייה קלה לכיוון הזול במונחים מקומיים וביחס לתמורה, או, נניח, ביחס לכרטיס טיסה לבן גוריון ואז מונית לירושלים.