והנה אני מערבבת שמחה בשמחה – אבל הפעם כמו שצריך, בקיצ’נאייד חדש, זה של השבע ליטר, האדום. סתם כי אני לא מחוייבת פה לשום גילוי ושום נאות – וזה, וואלה, די נחמד. אז כן, כבר קישקשתי בעבר על החנותקליטים, אבל לא מספיק; יתוקן במיידי כאן ועכשיו.

החנותקליטים. בלי שום גילוי נאות

העולם שלי בלונדון קשור, תפור וסרוג בחנותקליטים. בחנות תקליטים אחת, יחידה, שקוראים לה ברשמי BM Soho ובלא רשמי Black Market Records (עניינים ליגאליים משמימים ממש). מי שמכיר יודע, מי שלא, יידע מייד – זו היתה חנות התקליטים הראשונה בעיר למכור תקליטי ויניל בסגנונות השונים של מה שמתכנה יחד בכלליות 'אנדרגראונד דאנס מיוזיק'.

הראשונה למכור תקליטי אנדרגאונד דאנס. BM Soho

היא נולדה ב- 1989 ברחוב ד’ארבליי החמוד שבסוהו, שם היא שוכנת עד היום הזה; הקירות השחורים שמעידים על שמה, המיקסר כפתורים של בוזאק, עמדות ההאזנה עם הטכניקס 1210 שכבר ראו ושמעו הכל – והקירות: טורים ושורות של ריליסים חדשים, נחשקים, את חלקם הביאו לחנות אישית די ג’ייז לונדונים מתחילים ששמם עוד יהדהד בגדולי הרמקולים, חלקם נשלחו מהצד השני של “האגם” דרך חברות התקליטים הקטנות והגדולות.

טורים ושורות של ריליסים חדשים, נחשקים

מדי צהריי שישי, כשערימות של תקליטים חדשים היו נוחתות במשרד שמעל החנות, סוהו היתה כמרקחה: תורים שהתשרכו אל מעבר לפינת רחוב פולנד הסמוך, שומרים בכניסת החנות שניסו לפקח על הסדר, פקקים ובלגן. כולם רצו את הריליס החדש, הקסום, זה שהם התאהבו בו, זה שהם חייבים לנגן הערב; הדרך היחידה להשיג אותו היתה לעמוד בתור – או לחכות לעידן אחר, כזה שאפשר למצוא בו הכל בשלוש לחיצות עכבר.

תורים אל מעבר לפינת הרחוב הסמוך: כולם רוצים את הריליס החדש

מאז, כמובן, הדברים השתנו. אפשר למצוא הכל בשלוש לחיצות עכבר, לפעמים גם פחות; הפורמט הוינילי נאבק על חייו, מכונות הנשמה אינקולדד; כבר אין בסוהו הרבה חנויות תקליטים, וגם אין הרבה קונים; מעבר לפינה נפתחה חנות חדשה יותר, שמאוד אהובה על הייפר-היפסטרים.

הוא לא בהייפר-היפסטרים. נורמן ג'יי, לקוח קבוע

ועדיין. המיוזיק הדס בעיר ממשיכים להציף את BM: היא מוסד אייקוני. תרבויות שלמות צמחו בתוכה, ז’אנרים ותתי ז’אנרים השתלטו על העולם אחרי שהתבשלו בין שתי קומותיה. היא המֶכה של הדראם אנד בייס, כי ניקי בלקמרקט החלוץ היה פעם אחד הבעלים, הורנאסי של הדאבסטפ, כי יאנגסטה והגנג הדרום-לונדוני שלו עבדו כולם מאחורי הדלפק, הכותל המערבי של הדיפ האוס, כי אשלי בידל מאקספרס 2 היה גם הוא בצוות, הנצרת של היו-קיי בייס, כי ג’ורג’ פיצג'רלד וסייהה עשו משמרות עד ממש לא מזמן. הרשימה ממשיכה: רוב מלו, ברנדון בלוק, מיס ג’ולס, ריי קית’, פלייט, דייב קונגריב, ג’וני רוק, מלא אחרים – כולם התחילו מעמדת הדלפק בחנות.

והנה אני. הרי הגעתי לכאן בשביל המוזיקה, ובדיוק בשביל המוזיקה הזאת (בחלקה. אני ממש לא בעניין של דראם אנד בייס ודאבסאפ, וגם שלושים שנה בחנות לא ישנו את זה, מסתמן). כשמצאתי את החנות, ואת גולדי, הבעלים – היפי סקוטי קורע שהוא גם אנציקלופדיה של האוס מיוזיק וגם בנאדם אמיתי, וואי איזה שילוב – היה לי ברור: הגעתי הביתה.

גולדי. גם אנציקלופדיה של האוס מיוזיק וגם בנאדם אמיתי

ואכן, בשש השנים האחרונות החנותקליטים הזאת היא המשפחה שלי בכל מובן אפשרי. היום אני מייעצת להם בנוסף, בין דבר אחד לשני לשלישי, אבל בשלוש וחצי השנים הראשונות שלי איתם הייתי שם פול טיים כפול מאה. יום יום, מהבוקר ועד הערב, ובסופי שבוע, ובלילות, טובעת בין ערימות של תקליטים. הקשת היתה אז די מעוננת, אבל גולדי, הצוות והתקליטים עשו אותי מבסוטה. כי: כן, זה לגמרי כמו בסרטים.

אז: חצוצרה! מחר הוא יום חנויות התקליטים הבינלאומי, או, כמו שמתעקשים לשבש לו בעברית, ‘יום התקליט’. והחנותקליטים שלי חוגגת בענק, באירוע שעבדתי עליו די הרבה (השמחות מתערבבות להן פה היטב אני רואה). מתוכננים: הגרלות, הנחות, קוקטיילים, די ג’ייז (אנוכי אינקלודד), בלונים, שמחה, צהלה. ורמקולים ברחוב! החברים החמודים של בוריס בעירייה נותנים לנו לשים רמקולים ברחוב.

קוקטיילים, די ג’ייז, שמחה, צהלה. יום התקליט של שנה שעברה

כל זה חינם לגמרי.

אני ממליצה על ביקור בחנות כל יום, אבל מחר – מחר אני ממליצה במיוחד.