והפעם במסגרת ‘לונדון שלהם’, המדור בו מבקרים לונדונפילים ישראלים אחרים לפוסטים אורחים: עדי-בן יהודה הסתכלה לאייקון התרבות הבריטי בעיניים – וראתה את מונטי פייתון בהופעה

 זאת לא היתה הגשמת חלום. צריך שיהיה חלום כדי שיהיה אפשר להגשים אותו. בפעם האחרונה שמונטי פייתון עמדו על הבמה (אז עוד שישיה, יחד עם גרהאם צ'פמן זצ"ל) היתה ב׳הוליווד בול׳ ב- 1982; הייתי אז בת 6, ומה שעניין אותי היו הדרדסים. בשנים שלאחר מכן, אמא דאגה שאראה את הסרטים, אבא אהב את החוצפה של פולטי טאוורס, ויותר מאוחר עקבתי באדיקות אחרי הפרוייקטים השונים שהפייתונים לקחו בהם חלק. אבל מבחינתי הם תמיד היו שייכים לעולם של צלולואיד. כמו הביטלס. כמו אלביס. כמו ג'יימס דין. לא משהו שאי פעם יהיה יותר נגיש מזה.

ואז, בנובמבר 2013, הם הכריזו על איחוד. הופעה אחת בלונדון ביולי. ואז הוסיפו עוד ארבע. זה לא שינה הרבה. כל הכרטיסים אזלו תוך 43.5 שניות. בשל בעיה קלה בדחיית סיפוקים (שכאן לא המקום ו/או הזמן לדון בה), אני לא מכירה את המושג ׳סולד אאוט׳ – ושיחת טלפון קצרה סיפקה את המידע הבא: יש כרטיסים לאחת מההופעות, אבל כל כרטיס עולה 2000 ש"ח. נו, חוויה של פעם בחיים… קניתי. שניים (בעיה בדחיית סיפוקים כבר אמרתי, נכון?). כמובן שלאחר מכן נוספו עוד הופעות, ומחירי הכרטיסים ירדו. אבל "התוכי הזה כבר מת".

יולי 2014. לונדון מושלמת כתמיד, גם בפעם השלושים ומשהו (הערכה זהירה) שאני מבקרת בה. ר', חבר קרוב, בריטי, אוהד מנצ'סטר סיטי ומעריץ של הפייתונים, הצטרף אלי (לאחר ההופעה הוא גילה שזו המתנה שלי לרגל יום ההולדת ה- 40 שלו. מזל טוב ר'!).

קודם כל, מספר מילים על ה- O2. קומפלקס מדהים, אולם נהדר, נגיש (למרות שאינו במרכז העיר) ונוח. ההופעה המטורפת שהפייתונים העלו לחלוטין התאימה לגרנדיוזיות של האולם וללהט של הקהל; חלקו הגיע מחופש לדמויות מהמערכונים.

ההופעה מתחילה עם טריביוט לגרהאם צ'פמן באנימציה נפלאה של טרי גיליאם, שנעשה בה שימוש בזמן החלפת התפאורה והתלבושות. מוקרנים על מסכי הענק גם קטעי וידאו ישנים, קלאסיקות מהתוכניות והסרטים, רובם מציגים את צ'פמן, שחלקו לא נפקד בערב המיוחד הזה. הם ללא ספק מוסיפים למידת ההתרגשות של הקהל.

אחר-כך מגיע המערכון הפותח של המיליונרים במועדון האליטיסטי (The Four Yorkshiremen), המתחרים ביניהם למי היתה ילדות עשוקה וקשה יותר. הוא עובר נהדר – ומצחיק במיוחד למי שראה לפני ההופעה שמעל דוכן המרצ'נדייז היה שלט ענק עם הכיתוב Stuff for Money. גם הוא וגם שאר המערכונים הקלאסיים כמעט ולא שונו (הפלא ופלא: הם עדיין עובדים מצוין), ככה שהם מאפשרים לקהל לדקלם אותם יחד עם השחקנים.

המערכונים הותיקים: התוכי המת, Nudge Nudge, האלבטרוס, מערכון הספאם, הפינגווין המתפוצץ, חברת השוקולדים וויזו, השופטים בביריות ולבני נשים (אריק איידל ומייקל פיילין נראים נפלא בסט ביריות ובייבדול מסאטן גם בגילם המתקדם), המשרד לויכוחים, שיר הלאמברג'ק, וכן: כולנו חיכינו לאינקוויזיציה הספרדית! – כולם עוברים בשנינות ובמקצוענות. היילייט מיוחד הוא השיר Sit On My Face, שמתרענן בשני בתים חדשים (הוגינה והתחת לא מקופחים הפעם), כשתותחים בצורה של איבר מין גברי משפריצים על הקהל הבריטי האנין כמויות של קצף.

למעט החמישיה, הבמה מארחת גם להקת רקדנים/זמרים שמצטרפת על-מנת להוסיף לקאסט נפח, מה שנתן למופע כולו גימור ווסט אנדי נוצץ ומלוטש, שעובד מעולה דווקא כקונטרסט חזק למערכונים והתלבושות הישנים. ויש גם אקטואליה ספורטיבית: באמצע המופע ג'ון קליז מעדכן את הקהל שברזיל מובילה 1-0 ברבע הגמר שלה מול קולומביה.

זו היתה החווייה המושלמת. מוחלטת, מלאה, מדוייקת, עשירה, גרנדיוזית ומקצועית. היו קולות שטענו שלא כך. אני לא מסכימה. לראות את חמישתם על במה אחת, מחיים את המערכונים הקלאסיים בשואו מרהיב וקולח – זו כנראה אחת ההופעות שלא אשכח לעולם.

שעתיים של מופע בידור שהוא חוייה חד-פעמית ואחרונה לגלגול הזה שוב הוכיחה שהומור טוב עובד גם שלושה עשורים לאחר שנכתב. מאות סטאנדאפיסטים וקומיקאים שאבו רעיונות שנוצרו במוחם הקודח של השישייה המופלאה, ומשפטי מחץ שעדיין בשימוש היום הם המורשת הייחודית של הקבוצה המוכשרת הזאת, שהעזה לקחת את זה רחוק יותר, קיצוני יותר ומטורף יותר ממה שהיה מקובל אז בממלכה המאוחדת.

פרקטיקה אלף: אחרי שהוסיפו את ארבע ההופעות הנוספות, הוסיפו גם חמש הופעות נוספות-נוספות, ועכשיו מחירי הכרטיסים ממש הגיוניים.

פרקטיקה בית: את ההופעה האחרונה ב- 20 ביולי משדרים באולמות קולנוע ברחבי העולם. אם אתם לא בלונדון, ונותרו כרטיסים לאולם הקולנוע הקרוב לביתכם היכן-שלא-יהיה, המלצתי: קנו כרטיס.

עדי בן-יהודה, מנהלת שיווק B2B, תיירת קבועה בלונדון

צילומים: אסף לבנון