יד על הלב: נוטינג היל קרניבל הוא תחנה מרכזית עד מאוד בסיפור האהבה שלי עם לונדון. יד שנייה על הבטן: יש התרגשות, עדיין, כל שנה מחדש, וגם הפעם (זה כבר מעבר לעשר אז נהייה קצת מביך לספור). אל הקרנבל הראשון שלי נקלעתי חצי בטעות. הוטסתי לכאן קצרצרות עבור ראיון (עם אול סיינטס? נדמה לי), היו לי כמה שעות פנויות, הייתי חייבת לבדוק על מה כל הרעש. כבר ביציאה מהטיוב הבנתי: זו אכן ‘מסיבת הרחוב הגדולה באירופה’, ואין לי שום צ’אנס להיחלץ מפה בזמן כדי לתפוס את הטיסה... המשך »

ממשיכים בקאונטדאון לקראת האירוע הכי חשוב בלוח השנה הבריטי: חג המולד (אחריו ברשימה, הרבה מאחור: חופשת הקיץ השנתית). לונדון, שמתאוששת מהכריסמס במשך שלושה חודשים שלמים (ינואר עד מרץ) ומתכוננת לקראתו שלושה ארוכים אחרים (אוקטובר עד דצמבר), נמצאת עכשיו בשיא שגעת החורף השנתית שלה. זה אומר ספרינטים במורד אוקספורד סטריט במצוד אחר מתנות טיפשיות, קלחת בלדות-פונדו בכל תחנה ופינה וממוצע יומי של תשעים פעמים... המשך »

רגשות האשם האשכנזים לא יעצרו בי מלהודות: אני לא לא אוהבת את חג המולד. אוקיי, אני משכתבת: אני מתה על החג הכי נוצרי בלוח השנה, אפילו – או דווקא בגלל – שהוא הכי לא שלי. מסובבת את סליל הקסטה לאחור עם האצבע: מתישהו ביסודי לקחו אותנו לנצרת לטיול שנתי. היתה כנסייה, זה היה דצמבר, ואיכשהו יצא שגנבתי קצת קישוטי כריסמס מהעץ. כל-כך נשאו חן בעיני הכדורים העגולים-מושלמים האלה, וכל-כך פחדתי שהם לא יזדמנו לידיי... המשך »

ממש כמו כאב שיניים דוקרני, גם מזג האוויר הוא עניין אבסולוטי. כשהוא קר ואכזר, קשה לדמיין איך פעם, בקיץ, צעדת באותם הרחובות ממש בחצאית קצרה ובהונות חשופים, וכשהוא חמים ונעים, בלתי-אפשרי לחשוב על אוזניים קפואות וכפפות מסורבלות שעוזרות בערך לכלום. גם ממש לא כדאי; השמיים ההפכפכים עשויים להטיס אותך מארץ עוץ בהירת הימים לטקסס האפרפרה בכל רגע נתון, אז עדיף לאמץ את הרגע ולהתנפל – במיידי – על כל מתחם פתוח עם קירבה למים... המשך »

ניצלנו! אני ניצלתי, אתם ניצלתם, אתן ניצלתן, כולנו ניצלנו. ישו חגג עוד יום הולדת בהצלחה מרובה (וול, לא ידוע לי על אף אחד שנחנק ממינס פאיי) ועכשיו אפשר להתרכז בספירה לאחור הגדולה הבאה: זו שתרפרש את הסיומת של התאריך ככה שכולנו נטעה בחשבוניות בערך שבעה חודשים, ואז, עד שנפנים שכבר 2015, נצטרך להתרגל מחדש לתאריך הפסיכי גם ככה + עוד אחד. כן, הכוונה היא לניו איר׳ס איב, סילבסטר בשביל האמריקאים, ראש השנה הלועזית בשביל קלדניות... המשך »

תשכחו מהדימוי המסורתי המשעמם של המילה ׳תערוכה׳. תשכחו מקירות לבנים ועליהם תמונות ממוסגרות, תשכחו משקט בגלריות או משומרים חמורי סבר שמשגיחים שחס וחלילה לא תגעו במוצגים או יותר גרוע תצלמו. המהפכה הדיגיטלית הגיעה לברביקן סנטר והיא מציעה השראה, חומר למחשבה ובעיקר כיף. כמה כיף? אתם צריכים לראות את התגובות של המבקרים הבוגרים כשהם נכנסים לחלל הראשון שכולו היסטוריה של משחקי מחשב ומשחקי טלוויזיה. בעידן של מסכי... המשך »

לונדון, ממש כמו בסיפור על דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, היא יצור דו-פרצופי בלתי צפוי. בחודשי החורף הארוכים היא מחמיצה פנים, מוציאה לשון ומסובבת עורף קשוח אל מול מיליוני נתיניה האומללים; ימי קיץ חמימים, לעומת זאת, יימצאו אותה מחייכת מאוזן לאוזן, חושפת שורות נוצצות של שיניים צחורות ועושה עם הידיים את ה’מובוט’ (הטיפשי! שמישהו יגיד את זה בקול רם) של מו פארה. מה משני התרחישים יקרה מתי קצת קשה לחזות; עונות השנה הן עסק נזיל באיים... המשך »

זאת לא היתה הגשמת חלום. צריך שיהיה חלום כדי שיהיה אפשר להגשים אותו. בפעם האחרונה שמונטי פייתון עמדו על הבמה (אז עוד שישיה, יחד עם גרהאם צ'פמן זצ"ל) היתה ב׳הוליווד בול׳ ב- 1982; הייתי אז בת 6, ומה שעניין אותי היו הדרדסים. בשנים שלאחר מכן, אמא דאגה שאראה את הסרטים, אבא אהב את החוצפה של פולטי טאוורס, ויותר מאוחר עקבתי באדיקות אחרי הפרוייקטים השונים שהפייתונים לקחו בהם חלק. אבל מבחינתי הם תמיד היו שייכים לעולם של... המשך »

והנה אני מערבבת שמחה בשמחה – אבל הפעם כמו שצריך, בקיצ’נאייד חדש, זה של השבע ליטר, האדום. סתם כי אני לא מחוייבת פה לשום גילוי ושום נאות – וזה, וואלה, די נחמד. אז כן, כבר קישקשתי בעבר על החנותקליטים, אבל לא מספיק; יתוקן במיידי כאן ועכשיו. העולם שלי בלונדון קשור, תפור וסרוג בחנותקליטים. בחנות תקליטים אחת, יחידה, שקוראים לה ברשמי BM Soho ובלא רשמי Black Market Records (עניינים ליגאליים משמימים ממש). מי שמכיר... המשך »