מונטי פייתון

לונדון שלהם: עדי

זאת לא היתה הגשמת חלום. צריך שיהיה חלום כדי שיהיה אפשר להגשים אותו. בפעם האחרונה שמונטי פייתון עמדו על הבמה (אז עוד שישיה, יחד עם גרהאם צ'פמן זצ"ל) היתה ב׳הוליווד בול׳ ב- 1982; הייתי אז בת 6, ומה שעניין אותי היו הדרדסים. בשנים שלאחר מכן, אמא דאגה שאראה את הסרטים, אבא אהב את החוצפה של פולטי טאוורס, ויותר מאוחר עקבתי באדיקות אחרי הפרוייקטים השונים שהפייתונים לקחו בהם חלק. אבל מבחינתי הם תמיד היו שייכים לעולם של... המשך »
מחניודה לונדון

מחניוקיי

דברים טובים, במקרה של הבירה האירופית, לא באים בשלשות. הם לא באים בכלל, או שהם באים בערימות רציניות. איך שנגמר החורף המבאס ונטול החיים, הסבבה מיד עושה מחטף ומשתלטת על העיר: יש אור עד עשר בלילה, ושמש נעימה, וברביקיו בחצרות, ודרינקים ברחובות, ומלא פסטיבלי מוזיקה שווים, והמון מסעדות חדשות שחייבים לבדוק – כולל אחת ויחידה שהנה מוקפצת לראש הרשימה, נכון, תנו לי את זה, כולם ב-י-חד – המסעדה החדשה של מחניודה בלונדון. כאייטם... המשך »
ליטל וניס לונדון

אותו קאנאל

ממש כמו כאב שיניים דוקרני, גם מזג האוויר הוא עניין אבסולוטי. כשהוא קר ואכזר, קשה לדמיין איך פעם, בקיץ, צעדת באותם הרחובות ממש בחצאית קצרה ובהונות חשופים, וכשהוא חמים ונעים, בלתי-אפשרי לחשוב על אוזניים קפואות וכפפות מסורבלות שעוזרות בערך לכלום. גם ממש לא כדאי; השמיים ההפכפכים עשויים להטיס אותך מארץ עוץ בהירת הימים לטקסס האפרפרה בכל רגע נתון, אז עדיף לאמץ את הרגע ולהתנפל – במיידי – על כל מתחם פתוח עם קירבה למים... המשך »
גוטייה

גוטה גוטייה

הדבר השני הכי טוב שתעשיית האופנה מציעה לעבדיה הנאמנים הוא – גם הוא – אשליה. אשליה של קיץ, נעורים ורזון תמידיים, אשליה של אגו ושל גסט ליסט ושל VIP, אשליה של – שיואו! הנה המלכה! אני והיא אשכרה צועדות על אותו שטיח ורוד זוהר בפתיחה החגיגית של התערוכה החדשה על ז׳אן פול גוטייה בברביקן! אלא שזו לא המלכה. זו כפילה ממש מוצלחת שלה, שעשר דקות אחרי הכניסה הפומפוזית עמוסת הפלאשים מסתובבת בקבלת הפנים משועממת... המשך »
תקליטי ויניל

אור בשחור

והנה אני מערבבת שמחה בשמחה – אבל הפעם כמו שצריך, בקיצ’נאייד חדש, זה של השבע ליטר, האדום. סתם כי אני לא מחוייבת פה לשום גילוי ושום נאות – וזה, וואלה, די נחמד. אז כן, כבר קישקשתי בעבר על החנותקליטים, אבל לא מספיק; יתוקן במיידי כאן ועכשיו. העולם שלי בלונדון קשור, תפור וסרוג בחנותקליטים. בחנות תקליטים אחת, יחידה, שקוראים לה ברשמי BM Soho ובלא רשמי Black Market Records (עניינים ליגאליים משמימים ממש). מי שמכיר... המשך »
בתי קפה בלונדון

פיפי ולשתות

הגשרים שחוצים את התמז כשהשמש-שאין כבר שוקעת. תחנת הרכבת המעוצבת של ווטרלו בבוקר יום קייצי נדיר. מגדל השארד החדש באמצע לילה ארוך, מזרקות הירק העתיקות בריג'נטס פארק בכל שעה ממש, המבנה שבו שוכן הסופרמרקט, גם בביקור החמישים וגם זה של העסק שלך, שאת רואה כמעט כל יום – לרשימת האתרים הארכיטקטונים המפעימים בעיר הזו פשוט אין סוף. לכל בניין יש היסטוריה, בכל פינה יש עתיד, מספיק לצאת לרחוב המסוים... המשך »
despacio

אולטרה סאונד

תהיות שמעולם לא פורסמו בעמוד ׳פאבים לונדונים בינוניים ומצחינים׳ שאף אחד לא התחיל אף פעם: ״אז בלר מוציאים אלבום חדש או לא?״ ״אז אואייזיס מתאחדים או לא?״ ״אז קולדפליי ביטלו הופעות או לא?״ עזבו אותם מהמשבר באוקריאנה, מה שבאמת מעניין את הבריטים בשבועות האחרונים הוא משבר להקות המנוני הפאבים. אם לסמוך על התשובות שמצאו את דרכן לפיינט השלישי שלי (לא, אופ; לא, יש; כן, יששש!!!) – אכן יש להם סיבות לחשוש. לא לי: שמחתי... המשך »
ספר המורמונים

מי אמורמון

כל בריטי אורגינל יודע שבולנטיין דיי חובה להביא לאישה שוקולד ופרחים, וכל יעני-בלוגרית לונדונית יודעת שבחג האהבה האמור כדאי שתפרסם פוסט מלבב תואם – ורצוי כזה שממליץ על בילוי רומנטי ריחני לשניים. אז לא: אין לי היום המלצה לפעילות פוצ׳י מוצ׳י ורדרדה עם נצנצים, יש לי אנטי-המלצה למחזמר סאטירי בוטה על כנסייה פוליגמית, שאני וה- hubby ראינו במסגרת חגיגות אחד התאריכים הזוגיים שלנו (סופרים לי פה אוקסימורונים?). עכשיו, הקבועים של הבלוג... המשך »
נופי

פרופסור שקשוקה

מעטים הם הדברים שיצליחו לגרור אותי לאותו איזור שאני נוהגת לכנות לא-בלי-כוונות-פרובוקטיביות 'הגטו'. זה לא שיש לי משהו נגד השכונה היהודית שבצפון העיר, זה יותר מה שאין לי בעדה – כי הרי לשבת בבית קפה בשם ‘פלורנטין׳ ולדבר על פלורנטין, יכולתי, אם הייתי רוצה, לעשות בפלורנטין. אז אני אומרת לא, ככל שאני מצליחה, לשכונה ההיא – וגם לשכנותיה, הפיזיות והרוחניות – אפיליו במחיר של פרצוף נעלב מולי. עד שבא לי טעם של בית. כן, נו, גם אני קלישאה... המשך »