יד על הלב: נוטינג היל קרניבל הוא תחנה מרכזית עד מאוד בסיפור האהבה שלי עם לונדון. יד שנייה על הבטן: יש התרגשות, עדיין, כל שנה מחדש, וגם הפעם (זה כבר מעבר לעשר אז נהייה קצת מביך לספור). אל הקרנבל הראשון שלי נקלעתי חצי בטעות. הוטסתי לכאן קצרצרות עבור ראיון (עם אול סיינטס? נדמה לי), היו לי כמה שעות פנויות, הייתי חייבת לבדוק על מה כל הרעש. כבר ביציאה מהטיוב הבנתי: זו אכן ‘מסיבת הרחוב הגדולה באירופה’, ואין לי שום צ’אנס להיחלץ מפה בזמן כדי לתפוס את הטיסה... המשך »

כבר עשרה שבועות שלונדון מתרגשת, מתלבשת, ממהרת ומקטרת לקראת כריסמס. הופה! עוד תקתוק למונה (אני מנסה לספור כמה פעמים ביום אני נתקלת במילה 'כריסמס' – היי, והנה עוד תקתוק אחד). קישוטי שמאלץ צבעוניים בכל פינה, מזמורי דבק מגע ברדיו, כל הבוג’אראס מהתחלה. כאילו לא חלפה בקושי חצי שנה מאז הפעם האחרונה שחג המולד השתלט לכולם על המוח (בכל זאת, הקאם דאון גם לוקח איזה שלושה חודשים) וכאילו אין עולם מתפורר שלם להתעסק... המשך »

ממשיכים בקאונטדאון לקראת האירוע הכי חשוב בלוח השנה הבריטי: חג המולד (אחריו ברשימה, הרבה מאחור: חופשת הקיץ השנתית). לונדון, שמתאוששת מהכריסמס במשך שלושה חודשים שלמים (ינואר עד מרץ) ומתכוננת לקראתו שלושה ארוכים אחרים (אוקטובר עד דצמבר), נמצאת עכשיו בשיא שגעת החורף השנתית שלה. זה אומר ספרינטים במורד אוקספורד סטריט במצוד אחר מתנות טיפשיות, קלחת בלדות-פונדו בכל תחנה ופינה וממוצע יומי של תשעים פעמים... המשך »

רגשות האשם האשכנזים לא יעצרו בי מלהודות: אני לא לא אוהבת את חג המולד. אוקיי, אני משכתבת: אני מתה על החג הכי נוצרי בלוח השנה, אפילו – או דווקא בגלל – שהוא הכי לא שלי. מסובבת את סליל הקסטה לאחור עם האצבע: מתישהו ביסודי לקחו אותנו לנצרת לטיול שנתי. היתה כנסייה, זה היה דצמבר, ואיכשהו יצא שגנבתי קצת קישוטי כריסמס מהעץ. כל-כך נשאו חן בעיני הכדורים העגולים-מושלמים האלה, וכל-כך פחדתי שהם לא יזדמנו לידיי... המשך »

אומרים שהבית הוא איפה שהלב, ומתכוונים לזה שהבית נמצא איפה שהרבה מיקיריך נמצאים, היכן שהמשפחה שלך גרה, במקום שבו נולדת – ושלא ייתכן שהמקום האחר שבחרת לעצמך בעצמך יוכל אי-פעם להחליף אותו. אז אומרים. אני אומרת: הבית הוא אכן איפה שהלב, אבל לפעמים – הנה אצלי, לדוגמא – יש ללב לפחות שני חדרים. ברגעים כאלה, בהם אני מתכננת כביכול עוד ביקור מולדת אבל אחד מיוחד במיוחד, אין לי ספק ששניהם פועמים במלוא העוצמה. הכי... המשך »

איך יודעת בחורה שהיא, מה לעשות, מתאנגלזת? א. היא כל הזמן מתלוננת שקר לה, ואז, כשסוף סוף נהיה קצת חם – שחם לה. ב. היא מסוגלת לשתות בפאב עמידה. לעזאזל, היא מסוגלת לשתות בכל מצב. ג. ברחוב, פעם בעשרים שניות, לעובר אורח שנתקל בה בעצמו: ‘סורי’. ד. (כמעט) כל התשובות נכונות. כל הפותר נכונה זוכה בבקבוק בירה ריק וטרמפ ל’קמדן ביץ’, חוף הים המלאכותי שמתמקם כמדי קיץ מעל וניו ההופעות המצויין Roundhouse. זה אמיתי: יש כאן חוף... המשך »

אתמול, 11 בינואר 2016, היה יום חרא לבני האנוש שעל פני כדור הארץ ויום קצת פחות חרא למי מהם שמצא את עצמו בלונדון, עיר הולדתו של המלך דיוויד בואי הראשון. מותו הפתאומי של האיש היחיד שיכל להחזיק מגוון עצום ומביך בדרך-כלל של סופרלטיבים (גאון, גיבור, אלוהים?) שבר את ליבם של עשרות אלפי לונדונים שהסתובבו בטיוב עם בואי באוזניים ודמעות בעיניים, מחליפים ביניהם מבטים אבודים, מבקשים למצוא חצי נחמה בצרה הזו. כמה שעות אל תוך הבוקר... המשך »

אוברדוז אחרון של אורות כריסמס לפני שמפרידים ביני לבין כל הנוצץ לכמה חודשים ארוכים וחשוכים, והפעם מסוג אחר: תגידו שלום ל- Christmas at Kew, הוא המסלול המואר של ה- Kew Gardens, שמציע טיול לילי טריפי לגמרי. כדאי שזה יהיה שלום זריז במיוחד, ושתקנו כרטיסים להיום בערב בטאב הסמוך תוך כדי שאתם קוראים אותי מספרת לכם שמחר כבר יהיה מאוחר מדי, ושלא יהיה – ואז באמת תצטרכו להגיד שלום. מזדרזת עם הטקסט קדימה: הגנים הבוטניים... המשך »

לפעמים יש תירוץ, לפעמים יש סיבה ולפעמים יש סיבה טובה מאוד. לי, בעניין תדירות הפוסטים הבלתי תדירה שנרשמה כאן בחודשים האחרונים, יש לפחות שתיים; הייתי בהריון – סוג של פעמיים. עם טיה, 3.5 קילו (במקור) של חמידות מרוכזת ברוטב של מתיקות מצומצמת, ועם בית חדש, לא יודעת כמה טונים של כל מיני חומרים שעושים אבק, ששיפצנו ממש כל ההריון ועד שטיה נולדה. הבית החדש נמצא בשכונה החדשה-ישנה שלי, שכוללת את הרחוב האהוב עליי בעיר. אם... המשך »