רגשות האשם האשכנזים לא יעצרו בי מלהודות: אני לא לא אוהבת את חג המולד. אוקיי, אני משכתבת: אני מתה על החג הכי נוצרי בלוח השנה, אפילו – או דווקא בגלל – שהוא הכי לא שלי. מסובבת את סליל הקסטה לאחור עם האצבע: מתישהו ביסודי לקחו אותנו לנצרת לטיול שנתי. היתה כנסייה, זה היה דצמבר, ואיכשהו יצא שגנבתי קצת קישוטי כריסמס מהעץ. כל-כך נשאו חן בעיני הכדורים העגולים-מושלמים האלה, וכל-כך פחדתי שהם לא יזדמנו לידיי... המשך »

אוברדוז אחרון של אורות כריסמס לפני שמפרידים ביני לבין כל הנוצץ לכמה חודשים ארוכים וחשוכים, והפעם מסוג אחר: תגידו שלום ל- Christmas at Kew, הוא המסלול המואר של ה- Kew Gardens, שמציע טיול לילי טריפי לגמרי. כדאי שזה יהיה שלום זריז במיוחד, ושתקנו כרטיסים להיום בערב בטאב הסמוך תוך כדי שאתם קוראים אותי מספרת לכם שמחר כבר יהיה מאוחר מדי, ושלא יהיה – ואז באמת תצטרכו להגיד שלום. מזדרזת עם הטקסט קדימה: הגנים הבוטניים... המשך »

חייבים לתת להם את זה, לאמריקאים: האלווין. ליל כל הקדושים והתחפושות והממתקים והצווחות, פורים כפול עשר פלוס קריצה ושריטה, חג להתקנא בו ממש. אבל למה לתת להם אם אפשר לקחת, ככה בלי בושה, להציב אותו במקום טוב בלוח השנה האנגלי כאילו צלח איזה מסלול הגירה קשוח ולהגיש לו כוס תה עם ביסקוויט כי הוא כבר בעצם מקומי? שום סיבה. אז הנה האלווין, שאמור באופן רשמי להיחגג רק ביום האחרון של אוקטובר, נמתח על גבי שבוע שלם. דלעת... המשך »

ניצלנו! אני ניצלתי, אתם ניצלתם, אתן ניצלתן, כולנו ניצלנו. ישו חגג עוד יום הולדת בהצלחה מרובה (וול, לא ידוע לי על אף אחד שנחנק ממינס פאיי) ועכשיו אפשר להתרכז בספירה לאחור הגדולה הבאה: זו שתרפרש את הסיומת של התאריך ככה שכולנו נטעה בחשבוניות בערך שבעה חודשים, ואז, עד שנפנים שכבר 2015, נצטרך להתרגל מחדש לתאריך הפסיכי גם ככה + עוד אחד. כן, הכוונה היא לניו איר׳ס איב, סילבסטר בשביל האמריקאים, ראש השנה הלועזית בשביל קלדניות... המשך »

״תערבבי את המים שלו עם סוכר. אם לא עוזר, תנסי להמיס בהם קצת אספירין, זה יפתח לו את כל הצנרת. אה, ניסית? תסובבי אותו לצד השני. שתה משהו? אולי חם לו מדי? נו, ברור שכן – מהר תזיזי אותו מהרדיאטור! ובערב תוציאי אותו קצת לגינה״. זהו לא תמליל שיחה שניהלתי השבוע בענייני תינוקות (משוגעת! מי נותן לתינוקות אספירין) אם כי תמצית חילופי הדברים המרובים שנרשמו בשבוע האחרון בעניין עץ הכריסמס החדש שלי, הראשון אי-פעם, האמיתי... המשך »

תהיות שמעולם לא פורסמו בעמוד ׳פאבים לונדונים בינוניים ומצחינים׳ שאף אחד לא התחיל אף פעם: ״אז בלר מוציאים אלבום חדש או לא?״ ״אז אואייזיס מתאחדים או לא?״ ״אז קולדפליי ביטלו הופעות או לא?״ עזבו אותם מהמשבר באוקריאנה, מה שבאמת מעניין את הבריטים בשבועות האחרונים הוא משבר להקות המנוני הפאבים. אם לסמוך על התשובות שמצאו את דרכן לפיינט השלישי שלי (לא, אופ; לא, יש; כן, יששש!!!) – אכן יש להם סיבות לחשוש. לא לי: שמחתי... המשך »

קל לאהוב את ה- Tate Modern. עם אולם כניסה בגובה מחרמן של 99 מטר, תצוגות קבועות ומתחלפות של מיטב האומנות המודרנית הבינלאומית ובית קפה סלאש בר שמציע את אחד הנופים הכי מהממים בעיר, כמעט כל מי שאני מכירה מחזיק בארנק את כרטיס החבר שלו – גם כדי להיכנס (פלוס אחד) לתערוכות שאינן חינמיות, וגם כי ככה. מה שרוב מחזיקי הכרטיסים לא יודעים הוא שהממברשיפ לטייט מודרן מקנה להם כניסה גם לתערוכות המתחלפות של ה- Tate Britain... המשך »

בימים כתיקונם, ‘בלונדון יש’ ממליץ על פעילויות לונדוניות שאפשר וכדאי לעשות בבירה האנגלית. אבל! אלו אינם ימים כתיקונם – כי לונדון מגיעה עד אליכם, לישראל, בצורת הופעה של הלהקה האהובה עליי בתבל, הוא גם הצמד המצליח בתולדות במוזיקה (לפי ספר השיאים של גינס) – פט שופ בויז. ביקורת מורחבת על ההופעה המעולה שנתנו השבוע אשפי המוזיקה הקלאסית של הזמנים המודרניים בלונדון, לקראת ולכבוד ההופעה שלהם בהיכל נוקיה בתל-אביב... המשך »

 סצנה קבועה בחדר ההלבשה של ‘בלונדון יש’ מעמידה אותי במרכז קונפליקט רפטטיבי-כבר, במהלכו אני מתחילה לספר למקורב מקומי מתחלף על המקום החדש והמעולה שאני אוהבת – רק כדי להספיק חצי משפט, ואז להתחרש. “לא!”, זועק המקורב המתחלף. “את לא כותבת על זה בבלוג!”. אני מחייכת, גם כשזה קורה וגם עכשיו – כי כיף לי לדעת שיש ל'בלונדון יש' תהודה דה דה, כי אני מבינה את האגו המקומי ששואף להשאיר מקומות שווים בסוד... המשך »