רמזתי מספיק בעבר, עושה עכשיו עם הידיים תנועות גדולות מפורשות: פט שופ בויז היא לא רק אחת הלהקות האהובות עליי בעולם – היא תחנת תרבות משמעותית בהווייתי הלונדונפילית ואחת הסיבות לזה שאני עושה את מה שאני עושה איפה שאני עושה אותו.

הביוגרפיה הפט שופ בויזית האישית שלי נקראת בערך ככה: בת 12, שומעת אותם ברדיו בווליום חזק מדי. בת 13, קונה את כל התקליטים שהם הוציאו עד אותה נקודה, סינגלים אינקלודד. בת 15, משדרת אותם ברדיו הפיראטי. בת 19, משדרת אותם ברדיו הלאומי (רשת ג’ הלועזית זצ”ל). בת 25, מחליטה להגשים חלום, לעשות ‘Go West’, ולעבור לגור בלונדון. בת 26, עורכת רשימות שידור עם הרבה קליפים שלהם במסגרת העבודה דאז ב- MTV. בת 30 וקצת, מתחתנת עם מי שהפיק להם את אחד האלבומים הטובים (לא בגלל זה! בגלל שהוא ממש אוהב פיצות, דה).

נקודות ציון נוספות ברומן הסוער שלי עם הבויז: ‘Closer To Heaven’, המחזמר שהלחינו, לכבודו טסתי לכאן לבד ליומיים (לפני המעבר); קונצרט המוני בטרפלגר סקוור בו חשפו את הפסקול שלהם לסרט ‘Battleship Potemkin’ (ממש אחרי המעבר); הבלט ‘The Most Incredible Thing’ בסאדלר’ס וולס עבורו הלחינו מוזיקה; “סתם” הופעות שלהם שראיתי בארץ; “סתם” הופעות שלהם שראיתי פה.

במילים אחרות: אני מעריצה ומתלהבת, תתמודדו.

אז ברור! שאם ניל טננט וכריס לואו הופיעו השבוע ב- 02, הייתי שם – ובמקום מעולה במיוחד באולם. הרי אין לי בעיה עקרונית לשבת ביציע המיוחסים, אם מישהו ממש מתעקש. אבל כשמדובר בלהקה אהובה כל-כך ובחבורת עיתונאי צנון שיושבים ובוהים אל עבר הבמה תוך לגימת בירה אקראית, ברור לי שאני הולכת להיות הילדה הכי מופרעת בבלוק F – ולקום להשתולל (בסוף כולם קמו אחרי, נו מה).

סיבוב ההופעות הנוכחי מקדם את האלבום החדש של הצמד המצליח בתולדות המוזיקה (גינס קבע), ‘Electric’. זה אלבום האולפן ה-12 שלהם, והוא מהווה ציון דרך משמעותי בהיסטוריה של הפט שופ בויז: הם מוציאים אותו לבד, תחת לייבל פרטי שפתחו, ואחרי שאמרו ביי ביי ל’פרלופון’ איתה עבדו כל השנים. האלבום יוצא רק ב-15 ביולי, ככל הנראה מתוך אסטרטגיה משונה אך מוצלחת לחשוף אותו לקהל המעריצים באמצעות חווית הופעה חיובית.

כרגיל אצל טננט ולואו, גם הפעם הם בחרו במפיק אלוף: כזה שיידע לשמר את הסאונד עמוס הצעצועים האלקטרוניים שלהם, ובו בזמן להצעיד אותו קדימה. בעבר עשו את זה טרבור הורן האגדי, סטיבן הייג המצויין, קולקטיב מפיקי הפופ המצליח זנומניה ואשף הסאונד הגאון יועד נבו (דיסקלוז’ר: הוא באמת גאון. דיסקלוז’ר 2: אני לגמרי אובייקטיבית); הפעם נבחר למשימה סטיוארט פרייס. אם לשפוט לפי שלושת השירים שהמופע דוגם מתוך האלבום החדש והטיזר הנוסף ששוחרר ברשת – הוא מצליח לעמוד בה בכבוד.

ההופעה מתחילה עם Axis, הוא גם האינטרו של האלבום החדש; זה קטע אינסטרומנטלי מותח בהשפעה ברורה של ז'אן מישל ז'אר, והמסך הענק שמותקן בקדמת הבמה מבזיק לאורכו וידאו ארט (מעולה) עם רמזים לבאות: הנה הכובעים המשולשים המפורסמים, הנה הם מתקרבים, והנה המסך עולה ומגלה את טננט ולואו, בשר ודם, על הבמה.

עטויים מעילי קוצים מוגזמים וסינתטיים, משקפי שמש (לואו) וכובעים מתחלפים לפרקים (טננט), הפט שופ בויז לא באמת זזים או מתחפשים. לואו נמצא בעמדת הסינתי הקבועה שלו, טננט מטייל קצת לאורך הבמה; מדי פעם יש איזה ‘הלו לונדון’ וברגע השיא לואו מתהדר בקסדת כדור דיסקו מנצנצת (תאכלו את זה, דאפט פאנק). מה שהם לא עושים מבחינת כוריאוגרפיה ותלבושות בעצמם, עושים עבורם הוידאו, הלייזרים, הקונפטי והרקדנים, שמשום מה חובשים ראשי שוורים רוב הזמן (?). וזה ממש בסדר; הרי לא בשביל זה אנחנו כאן.

אנחנו כאן רק בשביל המוזיקה – והסאונד ב- o2, זה כבר לא סוד, רחוק מלהיות אידיאלי (רמקולים מאחור, מישהו?). ראיתי שם הופעות שלמות ומאוד יקרות מתרסקות בגלל הבעייה הזו; לא הפעם, טפו. טננט ולואו מפשילים שרוולים, משפשפים ידיים וניגשים למלאכה: להיטים, קדימה, להיטים. הם מפגיזים את It’s A Sin, Go West, West End Girls, Love etc., Opportunities, Rent. אין שום דבר מתחכם או יוצא דופן בעיבודים הבימתיים, אבל הרבה מהשירים מקבלים משמעות אקטואלית במיוחד כשהם מוגשים בקונטקסט הנכון – וכשהפט שופ בויז שרים אותם בלונדון, עיר הולדתם והמקום עליו הם נכתבו. ‘Suburbia’, למשל: הרי רוב האנשים באולם הגיעו משם הערב.

בין לבין, הם משחילים כהרגלם כמה קאברים. מעולים: ל- ‘Somewhere’ של לאונרד ברנשטיין ול- ‘Always On My Mind’ של אלביס, שכבר מושרשים עמוק בפנתאון הלהיטים שלהם, פלוס קאבר חדש ל- ‘Last To Die’ של ברוס ספרינגסטין, שלקוח מתוך האלבום העתידי. על פניו – בחירה משונה, במבחן המציאות – בחירה מצויינת, גם הפעם. טננט ולואו מכשפים את מקטע הרוק העבש של ספרינסטין לכדי יצירת דאנס מגובשת, כשהגיטרות המטרטרות של ספרינגסטון, שמנגנות את הליין המרכזי, מומרות בקול המיוחד כל-כך של טננט.

כמה מיוחד? טננט הוא לא זונה של ביצועים מפוארים. הוא לא יכול להיות. אין לו מנעד, אין לו טכניקה. קחו עשרה זמרים, רובם יותר טובים ממנו. אבל: יש לו קול רובוטי, מרוחק, מנותק, משונה, מורכב. בשילוב עם מלודיות גועשות, ביט עוצמתי, טקסטים קולעים והפקה מלוטשת, יש לפט שופ בויז פטנט מנצח, וכזה שבקלות יכול למצוא אותם מגשימים את מילות השיר של ספרינגסטין, משחקים אותה רולינג סטונז – וממשיכים להופיע עד הקבר.

עוד נחשפים מהאלבום החדש: ‘Thursday’ הקליט ו- ‘Vocal’ העוצמתי, המנון פסטיבלי קיץ קלאסי, שגם סוגר את ההופעה וגם עשוי להחזיר לפט שופ בויז את כבוד המצעדים שאיבדו באלבום האחרון. אם גם שאר השירים ב- ‘Electric’ ימשיכו את הקו הזה, אלו חדשות מעולות למעריצים, שספגו כמה שנים של סולמות מינוריים וכיוון מלנכולי-כבד מיותר: הבויז חוזרים לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – למכור את הביט להמונים במעטה של פופ-דאנס אופורי, בומבסטי ולמצב את מעמדם כאשפי המוזיקה הקלאסית של הזמנים המודרניים.

בימים כתיקונם, ‘בלונדון יש’ ממליץ על פעילויות לונדוניות שאפשר וכדאי לעשות בבירה האנגלית. אבל! אלו אינם ימים כתיקונם – כי לונדון מגיעה עד אליכם, לתל-אביב, בצורת הופעה של הפט שופ בויז שנערכת ב-23 ביוני בהיכל נוקיה. הייתי מאוד שמחה לראות את ההופעה הזו שוב, אבל לפעמים, מה לעשות, בתל אביב יש – ובלונדון כבר אין. רוצו בשבילי.

תודה מיוחדת לליטל אשל המקסימה על התמונות המקסימות שצילמה בהופעה!