סצנה קבועה בחדר ההלבשה של ‘בלונדון יש’ מעמידה אותי במרכז קונפליקט רפטטיבי-כבר, במהלכו אני מתחילה לספר למקורב מקומי מתחלף על המקום החדש והמעולה שאני אוהבת – רק כדי להספיק חצי משפט, ואז להתחרש. “לא!”, זועק המקורב המתחלף. “את לא כותבת על זה בבלוג!”. אני מחייכת, גם כשזה קורה וגם עכשיו – כי כיף לי לדעת שיש ל'בלונדון יש' תהודה דה דה, כי אני מבינה את האגו המקומי ששואף להשאיר מקומות שווים בסוד, וכי אמנם אין לי פה גדול אבל יש לי אצבעות ארוכות שמאוד אוהבות לתקתק (גם במחיר מופקע של אטמי אזניים מפולטרים).

אז הנה – הבלתי נמנע קורה שוב, לא בלי חצי שנה של התאפקות מאומצת, במהלכה ממש השתדלתי לא להדליף פה על ההוט ספוט החדש שמשאיר את דולסטון ערה בלילות. למעשה, זה לא הוט ספוט אחד, אלא שניים. בעצם, לא ממש שניים, יותר שניים שהם אחד; אחד מעל השני – או יותר נכון, אחד מתחת לשני.

ההוט ספוט החדש שמשאיר את דולסטון ערה: בעצם, זה שניים

למעלה, בקומת הכניסה: Voodoo Ray, פיצריה עם קריצה קונספטואלית וקולינרית. למטה, בקומת המרתף: Dance Tunnel, מועדון בלי שום קריצות וגימיקים אבל עם המוזיקה הכי טובה בעיר. לשניהם אחראי דן בומונט, מי שכבר הביא לשכונה ההייפר-היפסטרית את הבשורה הגדולה של הלילה עם דולסטון סופרסטור הסופר מצליחה שלו.

פיצריה עם קריצה קונספטואלית וקולינרית. 'וודו ריי'

את דן אני מכירה עוד מימי Warwick, הבאר התמים-כביכול שפתח בזמנו באיזלינגטון. היום, כשאני עוברת בשכונה לשעבר שלי, אני מפליקה מבט זריז לעבר מה שהיה פעם שפן הנסיונות של דן, ומבינה: כאן הכל התחיל. עוד כמה מילים על דן לפני שנחזור לשני הבייביז החדשים שלו, כי אני חייבת להשחיל פה שורה על זה שהוא די ג’יי מעולה – ללא ספק אחד הטובים שם בחוץ:

הטעם המוסיקלי המצויין של דן הוא בדיוק הסיבה בגללה הליין אפים של ‘דאנס טאנל’ נראים כמו שהם נראים: היסטריים. בשבועות שעברו מאז נפתח המועדון הספיקו לנגן שם בייסאפ, סאן סודה, טים סוויני, פטריס סקוט, מארק אי, לורנס, ג’ראד ג’נסן, דיטרויט סווינדל, איטלו ג’ונסון (ערב בלתי נשכח!) ובשבועות הקרובים צפויים להרעיד שם את הקירות מוריס פולטון, קרייג ריצ’ארדס, ראהאן ועוד הרבה אחרים. בקיצור, לא היה לי שם לילה מסריח אחד – ואני די בטוחה שגם לא יהיה.

'דאנס טאנל'. לא היה לי שם לילה מסריח אחד

אבל ‘דאנס טאנל’ היא רק התחנה השנייה בערב, שמתחיל בקומת הכניסה של החלל: ‘וודו ריי’. כביכול, כולה פיצריה מתחכמת שנקראת על שם המנון דאנס בריטי ענק – ומגישה מנות בשמות מתחכמים בהתאם. לא “כולה” בכלל אם הלקוחה שלך היא, הממ, ג’אנקית של דאנס מיוזיק ופיצות. פיצריה על שם להיט של א גאי קולד ג’ראלד? שמגישה משולש בשם 'ג’ורג’יו מורודר'?! ברור שאני רצה.

ונותנת במורודר ביס ראשון. יש שם גבינת עיזים, עגבניות מיובשות, קישואים מוחמצים, מוצרלה – ובצק מעולה בעובי אידיאלי (כמה, כמה קשה למצוא את העובי המושלם הזה).

'וודו ריי', התפריט: מורודר קורא לי

גבינת עיזים, עגבניות מיובשות, קישואים, מוצרלה – ובצק מושלם

מומחה הפיצות הפרטי שלי גם הוא מבסוט: הוא בוחר משולש שנקרא על שם קולקטיב הדי ג’ייז השיקגואי ‘הוט מיקס 5’ ומקבל תוספות כמו פפרוני, מוצרלה, חלפיניו, צ’ילי אדום וגמבה אדומה. ולועס. ולועס עדיין. ואז עושה פרצוף של ‘זאת פיצה אדירה’! המומחה נותן אישור, ומזמין עוד משולש (למרות הגודל הנדיב פלוס של המנות).

וגם: מרגריטות שנמזגות ממכונות ברד!

עוד ראויות לציון: המרגריטות הקפואות של ‘וודו ריי’, שנמזגות ממכונות ברד ומגיעות בשלל טעמים מתחלפים (הכי טובה היא זו בטעם טופי אפל, שמגיעה עם ליבת קרמל צמיגית) ושעות הפתיחה המאוחרות (יחסית ללונדון), שמאפשרות גיחה לילית עד אחת אחר חצות באמצע השבוע ועד שלוש בלילה בסופ”ש. יש תקווה.