הגשרים שחוצים את התמז כשהשמש-שאין כבר שוקעת. תחנת הרכבת המעוצבת של ווטרלו בבוקר יום קייצי נדיר. מגדל השארד החדש באמצע לילה ארוך, מזרקות הירק העתיקות בריג'נטס פארק בכל שעה ממש, המבנה שבו שוכן הסופרמרקט, גם בביקור החמישים וגם זה של העסק שלך, שאת רואה כמעט כל יום – לרשימת האתרים הארכיטקטונים המפעימים בעיר הזו פשוט אין סוף. לכל בניין יש היסטוריה, בכל פינה יש עתיד, מספיק לצאת לרחוב המסוים בשעה הספציפית כדי להרגיש את הוואו מצטבר בבטן ולדעת: אני במקום הנכון, בזמן הנכון.

זה קורה לי כל הזמן, גם אחרי עשור בעיר הטובה בעולם – אבל לפעמים זה קורה לי במוגזם ממש. הנה איזה יום שעבר באיזה שבוע שעבר, או אחד שלפניו; אני הולכת במרכז העיר בתקווה למצוא מקום עם קפה ובלי גשם. יש לי חצי שעה בין עניין לעניין, אבל כמו תמיד, לא בא לי Pret או קוסטה או קפה-תחת אחר. שיטוט מהוסס של חמש דקות ואני מול שירותים ציבוריים ישנים כאלה. זה מוזר, כי יש מעליהם שלט: ״אספרסו. אוכל. ארוחת בוקר. לאנץ׳. בראנץ׳. תה״. הייתכן ש… כדאי לי לרדת למטה ולבדוק מה קורה שם?

שירותים ציבוריים ישנים כאלה, ומעליהם שלט מוזר

כדאי לי מאוד. The Attendant הוא בית הקפה המקסים ביותר שהייתי בו מאז שהתאהבתי בטינה – והוא נמצא בתוך מתקן ישן של שירותים ציבוריים. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בטרנספורמציה מהסוג הזה: כבר הייתי במועדון שהוקם בתוך כנסייה (Mass בריקסטון), באר שנבנה בתוך בית כלא לשעבר (הנה!), מועדון שנפתח על חורבותיהם של מרחצאות טורקיים מהתקופה הויקטוריאנית (The Bathhouse) וגם מועדון שנבנה בתוך שירותים ציבוריים ישנים (Toilet זצ״ל, שם היתה לי הזכות לבלות כמה ימי ראשון בבוקר לא מהעולם הזה וגם לא מהבא).

The Attendant. בית קפה מקסים ביותר

גם הפעם, יש משהו במפגש הזה של ישן עם חדש שעושה לי צמרמורת. הירידה במדרגות מרגישה קצת כמו נסיעה במנהרת הזמן, אבל האור הבהיר והאיבזור החמים של ׳אטנדנט׳ שולפים אותי ממנה מהר. הנה אני חזרה ב-2014 וגם חצי רעבה; לא בשלה לצ׳ילי שנראה ממש טוב וגם לא לפרנץ׳ טוסט שהבחור הנחמד בדלפק מציע לי, אבל רגע, הוא יכול להנדס לי סנדוויצ׳ון מיוחד שלא קיים בתפריט. אני רוצה עם גבינה? סבבה. צמחוני? אין בעיה. טוסט או רק לחמם? בכיף, כבר מגיע. בהלם מהשירות המדהים והלא-לונדוני בעליל, אני מסגירה את כובעי הבלוגריסטי ותוהה אם בא לו לספר לי קצת על המקום.

עם גבינה? סבבה. צמחוני? אין בעיה. טוסט או רק לחמם? כבר מגיע

אנחנו מתיישבים בשולחן המרכזי, בחלק שהיה פעם איזור רחצת ידיים, והוא מציג את עצמו בתור ריאן די אוליביירה, בחור דרום אפריקאי שעבד בסיטי, עד שהחליט להפסיק לבאס לעצמו את החיים ולהתחיל לעשות משהו שהוא אוהב. הוא אוהב קפה, הוא חיפש מקום לפתוח בית קפה, הוא מצא את השירותים הציבוריים האלה, שלא היו בשום סוג של שימוש בשישים ומשהו השנים האחרונות.

במקור, הם היו שייכים לבחור יהודי שקנה אותם ב- 1950 ורצה להקים שם בית דפוס; זה לא קרה. השירותים עמדו ריקים, הבחור הפך לקשיש ונפטר, הילדים שלו קיבלו את השירותים בירושה ופירסמו מודעה כדי להשמיש את המתקן איכשהוא. ״לקח לנו שנה שלמה לחטא את המקום״, אומר די אוליביירה. ״היינו צריכים לדבר עם מומחים ולמצוא את הכימיקלים המתאימים שלא יפגעו במאפיינים המקוריים של המתקן, ואז לבנות גג חדש. היתה פה הרבה עבודה״.

שנה שלמה לחטא את המקום. The Attendant

הנסיון לשימור האתר והתקופה מורגש כאן היטב: בכניסה למקום אפשר למצוא תמונות ישנות של השכונה ושל השירותים לצד תמונה של הבעלים המקוריים, צוהל מיד אחרי שקנה אותם – וגם שם המקום מרמז על העבר: ׳אטנדנט׳ היה הבחור שלקח כסף בכניסה לשירותים (היום זה איזור המטבח).

תמונה של הבעלים המקוריים, צוהל מיד אחרי שקנה את המתקן

גם מבחינת תפריט מדקודק פה מאוד. די אוליביירה מתעקש להגיש את הקפה המשובח של Caravan (השקשוקה שלהם הגיעה דווקא רק למקום השישי), חלב של חוות Ivy House, לימונדה טבעית סחוטה במקום, מאפים של Bittersweat Bakers, קלאב סנדוויץ׳ קטלני ויש לפעמים כאמור גם צ׳ילי.

הקפה המשובח של Caravan, החלב של חוות Ivy House

לידינו, באיזור המשתנות ז״צל, ישובים כמה בחורים עם לפטופ או עיתון (יש אינטרנט חינמי זריז). הגב שלהם מגיע בדיוק לגובה הנכון, ככה שמאחור הם נראים כאילו הם אשכרה עוסקים במלאכה המקורית לשמה המתקן נבנה.

עם הגב בגובה הנכון. שותים קפה במשתנה

אני נזכרת פתאום שבעצם, כבר די הרבה זמן שמתבשל אצלי הרצון לעסוק במלאכה הזו בעצמי, ומבקשת מדי אוליביירה לכוון אותי לחדר המיועד. ״מצטער״, הוא מחייך. ״אין לנו במקום שירותים – את יושבת בהם״.