הקיץ האנגלי – אני מתכוונת לאותם חמישה שבועות בשנה בהם אני מעיזה לשכוח בבית את הצעיפון – עומד להיגמר, ואיתו המיני-פיקניק הצהריימי בפארק והמגה-בארבי* של ימי ראשון אצלנו בגינה (* קיצור מאונגלז לברביקיו או, בעצם, למנגל). עוצרת, קוראת, משכתבת: הקיץ האנגלי כבר נגמר, לגמרי, בלי שהספקתי לשים לב ותוך כדי שאני מרוקנת ליטר ג’ל אלוורה על רגליים אדומות ששרפתי בביקור בארץ (ככה זה עור אירופאי חיוור = חשה עצמי אנגליה לשנייה).

איך איך איך זה קרה? עליתי על מטוס שמח שטייל בין עננים בהירים ושמש צהובה, ירדתי מאחד נוטף ועייף שהרוח כמעט קילקלה. בין לבין? תשעה ימים. רק תשעה ימים, שהספיקו להחליף פה עונה שלמה – או אפילו שתיים.

אני מתנחמת: אפשר לחזור לאכול רק מרק, ואפשר להתקדם אל עבר הפרק השלישי של סדרת הפוסטים הריחנית-מהבילה שכבר אירחה כאן בעבר את קעריות הראמן והאודון. וזה לא סתם פרק: זה הפרק על המרק האסייאתי שאני הכי אוהבת (כנראה. נכון לעכשיו) – מרק הלקסה.

לקסה. הכי אוהבת, נכון לעכשיו

הייתי בטוחה שהלקסה נולדה במלזיה, אבל לפי וויקי יש לה שורשים גם באינדונזיה ובסינגפור. עוד אני לומדת שיש שני סוגים של לקסה; על בסיס ציר דגים ועל בסיס ציר קארי. זה שאני אוהבת ומכירה הוא השני, ובו נתפלש בדקות הקרובות. הוא בדרך-כולל את ציר הקארי האמור עם חלב קוקוס, אלמנט מרכזי כמו עוף או שרימפס או טופו או כדורי בשר לבחריתכם ואיטריות אורז. כל השאר משתנה: הבאלאנס בין המתוק לחריף, המרקם הסמיך או הדליל, הצבע, צורת ההגשה. לפעמים הקערית מגיעה עם הפתעה של ביצה קשה, לפעמים עם פלחי חציל מטוגן, לפעמים כוסברה או בצל יבש או ולפעמים הכל ביחד.

מכל המרקים האסייאתים שהסדרה הזו כיסתה (ועוד תכסה!), קערית הלקסה היא ה”נדירה” ביותר. מצאתי אותה בגג עשרה מקומות בכל רחבי העיר – שום דבר וכלום במושגים מקומיים. את הלקסה הראשונה שלי אכלתי לפני איזה שבע שנים עם קרוליין, השותפה דאז, בנודלזיה קטנה ומגעילה בסוהו. עד כדי כך מגעילה, שאני אפילו לא מלנקקת אליה – בדיעבד, אני מבינה גם שהלקסה שלהם סתם גרועה.

הלקסה של Wagamama. כאן, ובעשרה מקומות אחרים ברחבי העיר

ובכל זאת: קרוליין ידעה מה היא עושה כשהכריחה אותי לטעום את (ציטוט) “המרק מציל הנפשות ומרומם הנשמות השיכורות” ההוא. הלקסה אכן התגלתה כתרופת פלא להנגאובר, כמו גם לצננת קשה: בשבילי, היא סוג של נורופן פלוס אקסטרה אקספרס. היא שורפת בגרון, מדמיעה את העיניים ומוציאה החוצה את כל הילדים הרעים. מנקרים בה לצד ערימת טישו, כמו שאוכלים כל מרק נודלז אסייאתי – יד שמאל מתפעלת את כף המרק, יד ימין את הצ’ופסטיקס, סימולטנית.

Rabieng Thai

את הלקסה השנייה שלי פגשתי בטעות בתפריט של מסעדה תאילנדית משפחתית ושגרתית לגמרי באיזלינגטון, חמש דקות מהבית ההוא שלי ושל קרוליין. הפעם כבר חיכתה לי קערית נחמדה, אבל לא כזו ששווה לחזור בשבילה במיוחד או לבזבז עליה יותר מדי פיקסלים.

Banana Tree

כי: בלקסה השלישית קלעתי בול. אופס, ספויילרון: זוהי הלקסה הטובה בעולם (שלי) – ואף אחת אחרת עדיין לא עקפה אותה.

הלקסה של Banana Tree. הלקסה הטובה בעולם (שלי)

מקווה שקיבלתם את הלקסה של Banana Tree במחיאות כפיים סוערות: מגיע לה. הציר שלה חריף ומתוק ומלוח במידה מושלמת, הנודלז שמתחבאות בתוכה מפתיעות עם תערובת של איטריות אורז וביצים, היא מוגשת עם פלחי חציל מטוגנים, עם נבטים פריכים, עם כוסברה ועם ערימת בצל מטוגן ונהדר. יש לה וריאציות שונות עם שרימפס, טופו, עוף או כדורי בשר – אני תמיד הולכת על האופציה האחרונה. אפשר למצוא אותה בכל אחד מששת הסניפים של ‘בננה טרי’, שמציעה תפריט אסייאתי מגוון; כן, גם בסניף שנמצא כשלוש דקות הליכה מהבית שלי.

Makan Cafe

הלשכה לסטטיסטיקה בטח היתה מדווחת על לפחות ארבע לקסות תוצרת ‘בננה טרי’ שאני מורידה בחודש – ככה זה כשיש הרבה צננות והנאגוברים – אבל הסירו נא דאגה, כי גם הלקסה השנייה הכי טעימה בעיר לא סובלת מהזנחה. מוכרים אותה ב- Makan Cafe שבפורטובלו רואוד (עשר דקות הליכה מהאולפן), מה שמיד הופך אותה לדיפולט לאנץ’ של יום סגרירי. הלקסה של ‘מאקאן’, מסעדה מלזית משפחתית ופשוטה, מבוססת על ציר קארי צהוב. אני מנחשת שמתישהו היא שחתה בכורכום, ג’ינג’ר, שום ועלי דפנה, ושאת איטריות האורז הדקות מאוד שלה כמעט ולא בישלו בכלל. פה אני מבקשת את הגירסה הצמחונית, שמוגשת עם גזר, כרובית, פלפלים אדומים וירוקים, נבטים, טופו מטוגן ופלח לימון.

הלקסה של Makan. ציר קארי צהוב, איטריות אורז דקות מאוד

Rasa Sayang

את המקום השלישי במצעד הלקסות הגדול מאכלסת המנה של Rasa Sayang, מסעדה קטנה ומפתיעה בצ’יינה טאון שמתרכזת במאכלים ממלזיה ומסינגפור. הלקסה שלהם מאוד מלוחה ומאוד חריפה וקצת באוואנטה מזרחית, והציר שלה סמיך ודחוס. זה בסדר, באתי לתת פה עבודה: יש גם חצילים, אוקרה, שעועית, טופו וביצה (מתה. מ-תה על ביצה במרק), שרימפס או בשר אם רוצים, ומעל הכל גם נבטים ונענע.

הלקסה של Rasa Sayang. מאוד מלוחה ומאוד חריפה

Providores / Suka / Boys Cafe / Bali Bali / Wagamama

מכאן והלאה הלקסות נהיות קצת פחות מעניינות וקצת פחות טעימות – אבל! אם מעולם לא ניסיתם לקסה, הן בהחלט ראויות למשימה. יעלו ויבואו: הלקסה של Providores הסופר טרנדית (וסופר סתמית, בכללי), שמוגשת בצלוחית קטנה כמתאבן אבל למזלה כוללת גם ביצה. הלקסה של Suka, המסעדה המלזית הסבירה של מלון Sanderson, שמוגשת עם ציר סמיך מדי ומתוק מדי. זו של Boys Cafe, תאילנדית קטנה ליד קנזל גרין (נודלז לא משהו). זו של Bali Bali, אינדונזית מסורתית במרכז העיר (יותר מדי “חפצים”, לא מספיק ציר). וגם: זו של Wagamama, שבכלל לא קוראים לה לקסה אלא Itame (אבל זו די לקסה, סבירה, ירוקה, עם בוק צ’וי ופטריות).

הלקסה של Bali Bali. Bali Bali. יותר מדי “חפצים”, לא מספיק ציר

אם כבר ווגאמאמא: כבר מזמן רציתי לנתץ את הבועה הזו, אז זה הולך ככה – לא באמת אוכלים פה בוואגאמאמא. כבר למעלה מעשור שמסעדת הפועלים-עלאק התאילנדית של אלן יאו היא שומדבר חוץ מאתר תיירותיסטי למתחילים, שאליו אני נגררת רק בעקבות מבקרים עקשנים. רוצים תאילנדית-פיוז’ן מעולה? הולכים לרשת האחרת של יאו, Busaba Eathai, או, ככתוב למעלה, ל- Banana Tree. על לא דבר.