זה היה רק עניין של זמן עד שהאופוריה הקיצית תתפוגג והמציאות האפרפרה תוציא לשון ארוכה-מטפטפת ותכריז: "הנני!”. זה היה גם עניין של זמן עד שהמיני-פיקניק הצהריימי של סושי וגלידה בסוהו סקוור יחזיר את המפתחות לארוחת צהריים ותיקה וחמה יותר, המלכה הבלתי-מעורערת של הלאנצ'ים – הלא היא קערית המרק.

סושי וגלידה בסוהו סקוור, בימים בהירים יותר

ולא כל קערית מרק, אלא רק כזו שעשתה לכאן דרך פתלתלה מיבשת אחרת, כי בדומה למוצקים, גם המזון הנוזלי המועדף עליי מגיע לרוב במגוון נגזרות מהמזרח הרחוק. למזלי המעולה, יש כאן מלאן קעריות כאלה: מיפן, מויאטנם, מתאילנד, ממאלזיה, מעוד מקומות אקזוטיים שכל-כך כיף לחלום.

ככה נראה סל הקניות שלי בסופרמרקט האסייאתי

מחממים ומשביעים אך קלילים במידה נאותה לארוחה שאחריה צריך לחזור להתרוצצויות, המרקים האסייאתים פשוט מושלמים ללאנץ’ באמצע יום עבודה לונדוני. הם הדבר האחרון שאני ממהרת להספיק לאכול לפני עלייה למטוס שייקח אותי למקום-נטול, והראשון אחרי הנחיתה; הם הדבר שאני הכי אוהבת להאביס בו אורחים הרפתקנים שבאים לביקור, והם אפילו שברו את חוק ה”חם אוכלים כשקר, קר אוכלים כשחם” שהקפדתי לשמר פעם (יה יה, חוכמה גדולה, הרי רוב הזמן קר כאן).

על כל אלה, אני פוצחת כאן במה שבעיתונות הכתובה (זצ”ל? כמה עצוב) היה מקבל כותרת כמו “פרוייקט המרקים האסייאתים” (הגדול, מובן שהגדול) ומאיימת לפזר כאן בחודשים הקרובים טעימות מהמרקים האסייאתים האהובים עליי בבירת הממלכה.

יעלה ויבוא – האודון היפני, ציר סויה שקפקף עם איטריות חיטה בצקניות, שהיה האחרון לקבל אצלי כוכבית זוהרת. חדש חדש: הוא כוכב בעצמו.

האודון, כוכב בפני עצמו

הכל בזכות Koya, מרקייה פצפונה בת שנתיים בערך שנמצאת דלת ליד מועדון הג’אז האייקוני רוני סקוט’ס. בהתאם לפילוסופיה הקולינרית היפנית של 'עשה רק דבר אחד ועשה אותו מצויין', 'קויה' מגישה אודון מהמם. הנודלס שלהם נמעכות ברגליים בשיטה המסורתית (מה איכס, מבעד לשקית פלסטיק) וצפות במרק מיסו או קארי מתחת לבליל של שרימפס טמפורה, אצות, עוף, טופו, קארי, פטריות או אגוזי מלך, כשאפשר להוסיף גם פולי סויה, אצות וואקמה ועוד.

קויה, עושים רק דבר אחד – ועושים אותו מצויין

חלק מהמנות מגיעות קרות לגמרי (נודלס קרות במרק קר), חלק חמות לגמרי וחלק חצי חצי; מודה, לדאבוני, שאני תמיד הולכת על המנה החמה לגמרי של ציר מיסו עם פטריות ואגוזי מלך בתוספת של ביצה עלומה ובלילת טמפורה (זה יוצא 12.50 פאונד).

הקבועה שלי: מיסו עם פטריות, אגוזי מלך, ביצה עלומה וטמפורה

יש גם פתיחיות מעניינות (סלט מעלים ירוקים ושורש לוטוס, שזיף מוחמץ, ברווז צלוי) ואלכוהול וזה, אבל לא כדאי לבנות פה על ארוחת ערב – ‘קויה’ מעוצבת בפשטות של מסעדת פועלים יפנית, כלומר ספסלים ארוכים ושולחנות משותפים עם בקבוק מים או סודה שמוגש לשולחן חינם.

עוד קצת פרקטיקה: בין שלוש אחה”צ לשש בערב הם סגורים, ובשעות השיא כמו אחת בצהריים או שבע בערב ממש מפוצץ, כולל המתנה דרוכה של חצי שעה. הכי בצדק.

* תחילת 2014, עדכון לוהט: הם התרחבו! החנות שליד היא עכשיו Koya Bar, והיא מציעה את אותו תפריט של ׳קויה׳ פלוס כל מיני קשקושים אחרים. זה אומר שכבר אין שם תור משוגע, ושבכלל, הם סוף סוף משתלטים על העולם (או לפחות על שתי כתובות בסוהו).