״איזה כיף לך״, אומרת מישהימהכיתהבתיכון כשאנחנו נפגשות ברחוב במקרה במהלך ביקור בארץ, “אני מתה על לונדון!”. היא היתה בעיר פעמיים, היא מתה על טופשופ, גם מישהיאחרתמהכיתהבתיכון מתכננת לעבור לגור בבירה האירופית. “לונדון יש רק אחת!”, ההיא מסכמת, בלי שאני מוסיפה: אז זהו, שלא.
לונדונרים ותיקים יספרו שלונדון יש לפחות חמש: צפון לונדון, דרום לונדון, מזרח לונדון, מערב לונדון ומרכז לונדון – ושכל חמישית שונה בתכלית. היית במרכז העיר וראית מחזמר? את עדיין לא מכירה את הצפון היאפי, הדרום המחוספס, המזרח ההיפסטרי או המערב הבוהמייני. מכאן מגיע הויכוח הנצחי “איפה הכי שווה לגור”, ומכאן יוצאות התנצחויות עקובות מיין אדום שרק שיחות על ‘תמונות העירום של קייט מידלטון – עשתה דווקא או לא’ מתחרות בהן.
איפה אני בכל הסיפור הזה: את הבתים הראשונים שלי בעיר מצאתי בכיוון מערב, אחרי זה התמקמתי לחצי עשור באיזלינגטון ה(תכל’ס)מזרחית, ועכשיו אני שוב במערב הכמעט פרוע, מתקשה להיפטר מקבעון הפוליגמיה ההיפי הזה (מה חדש).
M.I.A מבטיחה שהיא “ווסט לונדונר”
זה לא דיבייט פשוט. אני אוהבת את איסט לונדון המחוספסת, המסעירה, המלוכלכת, החדשנית והנלהבת, אבל לפעמים היא כבר לא מגניבה אותי; היא מאאאגניבה, בשלושה אלפים, וזה קצת מסריח לי ממאמץ עודף. אני אוהבת גם את ווסט לונדון האנינה, הירוקה, המתוחכמת, הבוהמיינית ונודפת השיק, אבל לפעמים היא מייבשת אותי; סוג של מלכת כיתה יפייפיה עם אגו נפוח ואובר-סנוביזם שלפרקים נראה ממש מטופש.
דיזי ראסקל נשבע שהוא “איסט סייד בוי”
מה עושים? מזגזגים. גם ככה אין ברירה: כדי להתבליין במועדוני ענק נוסעים לאיסט, כדי לחגוג במסיבות פרטיות חוזרים לווסט. תעשיית המוזיקה ברובה ממוקמת במערב לונדון (חברות תקליטים, אולפני הקלטות), אבל במזרח העיר יושבים הרבה יזמים וחברות קטנות יותר. עוד במזרח – מסעדה חדשה שחייבים לבדוק, שוב במערב – זו הקלאסית שתמיד קולעת; תופסים טיוב לבר יין מעולה באיסט, חזרה לחנות המכשפת של המעצבת הגדולה בווסט.
ואז מוצאים רחוב אחד שהוא שני עולמות: גולבורן רואוד, הרחוב הכי איסט בווסט.

גולבורן רואוד. הרחוב הכי איסט בווסט
ימינה מסוף הקצה הצפוני של פורטובלו רואוד, גולבורן רואוד לוקח תשעים מעלות מהותיות מנוטינג היל: הוא לא יאפי, הוא לא נקי והוא לא תמיד פוטוגני – אבל הוא בהחלט, לגמרי ותמיד מרגש. תושבי האיזור הם ברובם מרוקאים ופורטוגזים, ומכאן מגיעים הצבעים, הריחות והקולות הססגונים שהופכים אותו לרחוב שונה ומרתק.

צבעים, ריחות וקולות ססגונים
בליל החנויות, המסעדות והפרצופים בגולבורן רואוד מפתיע כמעט כמו חוסר הקשר הגיאוגרפי או המנטלי בין שתי הקהילות באיזור. ברוב ימי השבוע (חוץ מראשון, ובשני ממש שקט) מתקיים לאורכו שוק זול ואקזוטי של פירות וירקות, כולל כמה דוכנים שמוכרים רהיטי יד שנייה עתיקים ועוד פיצ’יפקעס בכלום וחצי; זה לא אומר שהוא לא מארח גם חנויות מפונפנות של רהיטי שאבי-שיק צרפתיים שדורשות (ומקבלות) מחירים מופקעים.

רהיטי יד שנייה עתיקים ועוד פיצ’יפקעס בכלום וחצי
עוד בכיוון של עיצוב פנים: חנות ייחודית לאביזרי נוי כמו כלובי ציפורים ופוחלצים; חנות שמוכרת חלקי אח, שיש וברזל לצד כיסאות ותמונות עץ (יש לי אחת מהממת משם), חנות שמוכרת שלל כלי בית מרוקאים מסורתיים וחנות אקלקטית-ביזארית שמציעה מבחר הזוי ומשמח של צעצועי וינטג’, שלטים, חלקי אופניים, פיאות ומה לא.

טאג'ין, מנורות מרוקאיות וכלי בית מסורתיים

צעצועי וינטג’, שלטים, חלקי אופניים, פיאות ומה לא
מי שאוהב רהיטי וינטג’ אולי גם יאהב בגדי וינטג’, חשבו בעלי עסקים ברחוב – וצדקו. נכון לתקתוק שורות אלה יש ברחוב שבע או שמונה חנויות לבגדי וינטג’, כמה מהן שוות במיוחד. Vestige, לילי או’הרה ו- '50 גולבורן רואוד' עושות וינטג’ כללי מכל העשורים; ג’יין בובריס מתמחה בשמלות כלה רומנטיות ותכשיטים עדינים ברוח שנות ה-30; Rellik נמצאת ממש בתחילת הרחוב ומציעה וינטג’ מותגי נדיר לקונות נלהבות כמו ליידי גאגא, קיילי מינוג, שרה מישל גלר וקייט מוס.

Vestige. מעיל אפרוח צהבהב ועוד מציאות וינטג'

שמלות כלה רומנטיות ברוח שנות ה-30. ג'יין בובריס
חמש דקות משם – הנה מציץ המרצע – נמצא האולפנהקלטות וגם אני, בימים שאני לא בחנותקליטים. מה אני הכי אוהבת לאכול בימים כאלה: ‘מאראמיה קפה’ הפלשתיני עושים ארוחות בוקר לא רעות, אם אתם במצברוח לשיח א-פוליטי מנומס עם הבעלים הפטפטן; המאפייה ובית הקפה ‘ליסבואה’ מגישה אווירה אותנטית ומאפים פורטוגזיים ל-מות; הדלי של ‘ליסבואה’ מעבר לכביש מוכר נקניקים מעולים; ויש את שני הדוכנים החשופים שמוכרים דגים מרוקאים בדיל היסטרי של איזה דג שתרצו על הגריל פלוס שרימפס פלוס אורז ארומטי פלוס סלט ירקות פלוס רוטב עגבניות חריף פלוס פחית שתייה ופלוס פיתה מרוקאית, כל זה בשבעה פאונד.

'ליסבואה'. אווירה אותנטית ומאפים פורטוגזים ל-מות

וזה הדלי שלהם, עם נקניקים מעולים

גם זה טעים: דגים מרוקאים על הגריל
יש גם כמה מספרות ומתקן אופניים וחנות מתנות לא רעה (המסעדה הכושלת של טוני ב’נוטינג היל’? פה היא צולמה) והרבה חנויות שנפתחות ונסגרות בלי שאני מספיקה לבקר בהן, מה שרק תורם בעיני לאופי התזזיתי והבלתי צפוי של הרחוב.
עוד קצת ניימדרופינג – סטלה מקרטני גרה כאן – אבל הסיבה האמיתית לפתוח עיניים רחבות היא מה שאפשר לגלות בין לבין: הנה הגשר שמתקלף באדום-צהוב, וזה טרליק טאוואר, מגדל מגורים מפלצתי שלמרגלותיו מתנהלים קרבות צבעוניים של מיטב אומני הגראפיטי בלונדון, ויש גם אומנות רחוב מתחלפת בפינה שליד הפאב, כזו שתגרום לכם לתהות אם המצפן שלכם מכוון כמו שצריך.

הגשר שמתקלף באדום-צהוב

אומנות רחוב מתחלפת וד"ש חמה לאיימי

טרליק טאוואר. קרבות צבעוניים של מיטב אומני הגראפיטי
אני
כולי קנאה, גם אני רוצה לגור בלונדון, אבל בלי אזרחות זה נראה לי קצת בעיה
הלית
היי את/ה, כפי שכבר ציינתי כאן בעבר, אני מאמינה שאין דבר העומד בפני הרצון, כמעט – אבל צריך רצון גדול וחזק ועיקש, ללא ספק.