בלונדון יש מדור חדש: לונדון שלהם – פוסטים אורחים של לונדונפילים ישראלים אחרים. והפעם: טליה כהן ממליצה ללכת, בעצם לרוץ, להתחכך בחברי חוג הסילון האמנותי ביריד Frieze

כבר אפשר לסכם: בטח בזכות האולימפיאדה, שנת 2012 עמדה בסימן שרשרת של אירועי אמנות אקסטרווגנטיים. החל מפתיחת ה- Tate Tanks (החלל המוזיאלי הראשון בעולם שמוקדש לפרפורמנס ארט), דרך רטרוספקטיבת הענק של דמיאן הירסט והמכירות הפומביות שוברות השיאים וכלה בהיערכות אוצרותית מיוחדת של הגלריות והמוזיאונים בעיר לקראת רבבות תיירי המשחקים האולימפיים. בימים האחרונים העיר גועשת ורוחשת בציפייה לשיא נוסף: הפתיחה הגדולה של Frieze, יריד האמנות העכשווית החשוב מסוגו בעולם, המתרחש בליבו של ריג’נטס פארק במרכז העיר.

אמנם ירידי אמנות וביאנלות צצים בעשור האחרון בקצב מסחרר – מלבד Art Basel הוותיק וה-Armory בניו-יורק, הוקמו בזריזות ירידים במיאמי, מדריד, טורינו, אבו דאבי, הונג קונג, בייג'ין ועוד – אולם ההיררכייה בין הירידים ברורה. בעוד שאת הירידים החשובים בלונדון ובבאזל מממנים מוסדות פיננסיים מבוססים כמו Deutsche Bank ו-UBS, הירידים המקומיים יותר אינם נתפסים כמאורע אטרקטיבי לאספנים בינלאומיים ולעסקני אמנות. רק ירידי האמנות הגדולים מציעים לאספנים את כל מה שהם אוהבים: בילוי במחלקה ראשונה, התחככות בחבריהם לחוג הסילון והשוואת גדלים נעימה עם עמיתיהם. במקרה של Frieze, יש להם צ’אנס לעשות את זה במסגרת אחד מאירועי התרבות החשובים ביותר בעולם.

היום הראשון של Frieze, אתמול, הוקצה למוזמנים בלבד, וגם שם – כמיטב המסורת של העשירים והנכונים – דאגו ליצור מועדונים סגורים: בין עשר בבוקר ל- 12 בצהריים הורשו להיכנס המוזמנים החשובים ביותר (האספנים הכבדים ונספחיהם, שמטופפים לצידם בארשת מבוהלת); מחצות היום ועד שתיים נפתחו השערים לאספנים הקצת פחות חשובים (אף הם מלווים בפמליית מבוהלים); ורק משתיים בצהריים הותרה הכניסה למוזמנים רגילים-בערך. אלה נמנים עם קהילת אספני האמנות הגדולים בעולם, ומלבד האהבה שהם רוחשים לאמנות, ניתן לזהות אצלם נטיות נוספות: שיזוף מלאכותי כבד, עיניים מתרוצצות שמחפשות את כוס השמפנייה הבאה, ריח קל של זיעת מאמץ, מותגים מפה ועד להודעה חדשה ועננה של שביעות רצון החגה מעל ראשיהם באופן מסוייג ומופרז גם יחד.

הקהל הרחב יכול להתחיל לזרום ליריד היום (ועד יום ראשון; מומלץ להזמין כרטיסים מראש). הצצה ראשונית מאשרת שבסך הכל, מדובר בחוויה די מדהימה. עשרות ביתני גלריה בוהקים בלובנם ומציגים יצירות בסגנון עכשווי וקונספטואלי, תוך שמירה על עקרון האיי-קנדי המאפיין ירידים מסוג זה: צבעים פסטליים עזים, יצירות גדולות, עיסוק בדימויים פופולאריים ונורות ניאון למכביר. ניתן לזהות כמה עבודות של סופר סטארים (טרייסי אמין, גילברט וג'ורג', דן פלאבין ותומס שטרוט), לצד עבודות של אמנים אנונימיים יחסית – מה שתורם למתח הבריא בין עבודות שלפי הבון טון צריך להעריך, ובין עבודות טובות ומעניינות שדווקא לא זוכות להתייחסות.

בנוסף ליצירות שמוצגות בביתני הגלריות, ניתן ליהנות גם מהרצאות ומסימפוזיונים שמוקדשים לאמנות עכשווית, מסרטים שמוקרנים במהלכו ומחנוכת פרוייקטים אמנותיים שהוזמנו במיוחד לרגל היריד. יש גם גן פסלים (חינמי), ולטובת שוחרי האמנות הקלאסית הקימו המארגנים בצידו השני של הפארק מיני-יריד בשם Frieze Masters, במסגרתו מוצגות יצירות המתמקדות ביחסים בין אמנות היסטורית ובין אמנות עכשווית.

מעבר להתרחשות ביריד עצמו, הרי שפתיחתו מסמנת באופן לא רשמי את עונת האמנות בלונדון – הכל כדי למצות עד תום את שהותם בעיר של האספנים, האמנים והגלריסטים המשפיעים בעולם. ירידי אמנות לוויינים נפתחים כאלטרנטיבה ליריד המרכזי (כמו Affordable Art Fair או Sunday Fair), גלריות מתזמנות לשבוע הזה פתיחות של תערוכות מיוחדות ובתי המכירות הפומביות עורכים ערבי מכירות של יצירות עם פרופיל גבוה.

אין לטעות: המטרה המוצהרת של Frieze היא עדיין מסחרית – מכירת אמנות, כמה שיותר ובכמה שיותר – אבל בשנים האחרונות רובם המכריע של המבקרים מגיעים ליריד רק כדי ליהנות מאירוע יוצא דופן שמשלב פסטיבל חוצות בפארק היפה בלונדון ומוזיאון נייד סופר מגניב. אפשר להבין אותם.

טליה כהן, חברת מערכת מגזין ArtReview, גרה בלונדון מ- 2009