בעולם מתוקן, הייתי מדביקה פה תמונה מההופעה של כמיקל בראד’רס ב-2005, ואחת מזו של אנדרוורלד ב- 2010, ועוד מזו של אורביטל מתישהו בין לבין. וכמה פריימים מהופעות שונות של גרוב ארמדה בפסטיבל Lovebox, מכל מיני שנים, וגם משתיים של דאפט פאנק (מהעשור הקודם, בארץ בכלל), ומשהו מזו של LCD סאונדסיסטם, והכי הכי מזו של קראפטוורק ב- 2004, שנת ההופעות הגדולה הראשונה שלי בממלכה.

זה בעולם מתוקן. אבל בעולם מתוקן גם לא היה נופל עליי גשם זלעפות בדרך חזרה הביתה, ואולי אז היתה לי סבלנות לנבור בערימת ההארד דיסקים ולמצוא את התמונות האלה שצילמתי ואולי, כנראה, אני מקווה, יש לי איפשהו. מבזקון חדשות: העולם מקולקל – והנה תמונה בודדה מההופעה של לפטפילד באפריל השנה:

זה לגמרי הבילוי המועדף עליי, ועדיין – הופעות של אגדות דאנס הן דיל מאוד מסויים. לא באים בשביל ביצועים ווקאליים מפעימים, יכולות וירטואוזיות מרשימות, פרסונות בימתיות כובשות ובטח שלא בשביל כוריאוגרפיה מתוזמנת היטב או אאוטפיטים חושפי פטמה. באים בשביל החוויה הביחדית, ההמונית. בשביל להתרגש מחתיכות המוזיקה שהטריפו אותך בגיל 15, חדרו לך למוח, שיבשו לך את התאים, סידרו מחדש את הרקמות, הביאו אותך לגור בצד אחר של העולם ובמידה גדולה מאוד שינו את חייך ועשו אותך מי שאת היום.

בדרך כלל זה מספיק. באים עם חברים, שותים קצת בירה, קופצים, צועקים את המילים (כשיש), מסתכלים ללייזר המרצד בעיניים, הולכים הביתה עם חיוך סביר על הפנים. כל עוד הציפיות בשליטה, אין אכזבות מיותרות – ולפעמים, האמנם?, יש הפתעות חיוביות במיוחד.

הנה אתמול בלילה. הוט צ’יפ, התוספת החדשה-יחסית לרשימת האגדות הרקידות, הופיעו בבריקסטון אקדמי לפני מאות היפסטרי קולג’ חיוורים בני 22, גרמו להם להרגיש בני 15 ונטשו את הבמה כששרביטם בידם.

הם לא מחליקים לקטגורייה הזאת בלי עזרים שומניים, הצ’יפים. ביותר ממובן אחד, הם עשו את הבלתי אפשרי והתפקעו אל מעבר למידות הסקיני המוגבלות שלה: הם הוציאו חומרים בצורה עצמאית הרבה לפני שזה היה מובן מאליו והצליחו לחדור את המיינסטרים הקשוח תוך כדי שהאנדרגרואנד הבררני ממשיך לחבק אותם חזק.

אין מאחורי ההצלחה שלהם – גם בקופות של HMV וגם אתמול – שום אלגוריתם סבוך; להיפך. להביא אלבום אולפן שנשען על ניואנסים אודיופונים שבריריים אל מרכז הבמה ויותר מזה, אל קצה האולם, זה חת’כת אתגר אם אין לך פרונטמן ברור עם כישורי פרפרומנס יציבים. או-אז אתה מפצה עם מצגות וידאו מוקפדות (קראפטוורק, כמיקל בראדרס), זמרים אורחים למכביר (גרוב ארמדה, לפטפילד), שטיקים ויזואליים לייט (דאפט פאנק, אורביטל) ומקווה לטוב. אלא שהוט צ’יפ חסכו לעצמם: יש להם להקה אמיתית. יש מוסיקאים (חייבת לומר: שרה ג’ונס כלה על התופים), יש זמרים (פה אין מחמאות, אבל יש גם יש זיופים), יש פאקינג הופעה.

חימום של ראסטי (ויתרנו), גיזרים שמנסים למכור אותיות ובריקסטון אקדמי מוכנה. זה וניו מעולה להופעות – עם רצפה שיורדת לכיוון הבמה באלכסון ועם וייב מסיבתי בילט אין. הוט צ’יפ עולים על הבמה בהרכב המורחב שלהם פלוס תגבורת ארעית של סקסופוניסט וחצוצרן. סך הכל הם חבורה של תשעה, אבל הזרקורים מתזזים בעיקר בין ג’ו גודארד המדושן ואלקסיס טיילור מדושן המשקפיים, הם גם הווקאליסטים של הלהקה.

כבר רמזתי: זה לא הצד החזק שלהם בעיניי. אף פעם לא הבנתי אנשים שמתמוגגים מהקול השמיימי-כביכול של טיילור ובטח שלא אנשים שמשווים את גודארד לדיימון אלברן או ביזארי מזה – אל תחשבו על זה בכלל! – לניל טננט. ובכל זאת, לתפקידי השירה חלקים דומיננטיים ברוב השירים שלהם. בהופעות החיות הם בוחרים בחוכמה למתוח את הקטעים האינסטרומנטליים לכדי גירסאות חדשות וקלאביות לגמרי, מה ששומר את המעריצים הכבדים שלהם דרוכים ואותי רוקדת.

בכלל, הקילומטרז’ הבימתי הכבד שלהם – הוט צ’יפ הם הרכב משופשף פסטיבלים – ניכר לכל אורך ההופעה. נטולי פטפוטי איצטדיון משמימים ועם סט ליסט קולע, האלקטרו-דיסקו-פופ-Fאנק של הוט צ’יפ מדביק לכולם חיוכיים דביליים על הפנים. ‘One Life Stand’ נשמע פגז, ‘Brothers’ מצליח לרגש, ‘Ready for the Floor’ ו- ‘Over and Over’ מקפיצים את האולם לתקרה. רק ‘Flutes’, השיר הכי טוב שלהם מהאלבום החדש ואולי גם בכלל, טובע בתוך שטיחי סאונד מעורפלים שבגרסת האולפן זורים עליו אבקת נצנצים – בגרסת הלייב זה מרגיש יותר כמו קמח.

ואז הם עושים קאבר מבריק ל- ‘Everywhere’ של פליטווד מק, ומפנים את הבמה רק כדי לחזור לארבעה הדרנים בווליום מוגבר (למה? פקחי הדציבלים הלכו הביתה אז אפשר לחורר לי את עור התוף??). היום בערב הם עושים את כל זה שוב, בהופעה שנמכרה מראש כבר מזמן, אבל אולי בכל זאת תצליחו למצוא כרטיסים כאן, כאן או, כמובן, כאן.