הוחלט סופית: בפעם הבאה שאני שומעת על “מהפכה! החנות החדשה שלנו היא אובר-דיגיטלית, אולטרה-טכנולוגית וסופר מוכנה לעתיד”, אני מבטיחה לנסות לצרוח. מילא עיתונים שהופכים לאתרים, עיתונאים שנהיים בלוגרים ותינוקות בני שנה שמפצחים את האטום בהינף אצבע מאוייפדת פיצפונה (אני בעד שלושתם, כמובן), אבל חנויות – פיזיות, ברחוב, לא באינטרנט – שעוברות מהפכה דיגטילית? ממה בדיוק מורכב הצמר גפן המילולי הזה?

 אבל זה בפעם הבאה. בפעם האחרונה – הממ, בפעמיים – ששמעתי סלאש קראתי מניפסט יח”צני חוצני שכזה, סתם נכנעתי בלי קול, והלכתי לבדוק מה פה קורה פה – ואיך זה ששתי חנויות דגל חדשות של בתי אופנה בריטים יוקרתיים חורטות על דגליהן את הפיקסל לבדו.

חנות אובר-דיגיטלית, אולטרה-טכנולוגית וסופר מוכנה לעתיד

החנות החדשה של McQ, המותג הצעיר והעממי-כביכול שמנהלת שרה ברטון לבית אלכסנדר מקווין, היא למעשה הראשונה שלו – עד היום נמכרו הקולקציות רק באינטרנט. המיקום שנבחר עבורה הוא Dover Street האלגנטי, שמארח גם שוק מותגים מעולה במיוחד, והעיצוב של החנות בת שלוש הקומות נתפר בקפדנות כדי לשדר “סוריאליזם, בודואר, ברוטאליות והיי-טק”. בתרגום למציאות זה אומר שטיחי פלאף לבנים ורכים של חדר שינה צרפתי ומדרגות בגימור קטיפה אדומה-דם של מרתף סאדו משוכלל, או בקצרה – סקס עתידני, מהיר וקשוח, עם מינימום רוך ומינוס שתיים רומנטיקה.

סוריאליזם, בודואר, ברוטאליות והיי-טק. החנות החדשה של McQ

גם הדגמים עצמם, עכשיו מקולקציית סתיו/חורף 2012, אפופים ארוטיקה מתחכמת: מגפי ויניל עד הרבה מעל הברך, מעילי צמר עם כיסים צבאיים, בלייזרי שיפון עם הדפסי תחרה (עדיין?), נעלי וודג’ מעץ כבד ופייאטים (עדיין??), שמלות קטיפה, חצאיות סרוגות – שום דבר שלא ראינו קודם, רק הרבה יותר מדוייק, חד ושאפתני; זה הרי מקווין, וכל פריט חייב להיות פריט סטייטמנט. דוגמאות למחירים, שכאמור אמורים להיות רגועים: המגפיים עולות 980 פאונד, מעיל 4,210.

קולקציית סתיו/חורף 2012. ארוטיקה מתחכמת

עד כאן הכל רגיל, אבל הנה מגיע החלק הדיגי-היי-טראקטיבי: במרכז החנות ניצב שולחן מהונדס דמוי עמדת הבקרה של קפטן קירק בסטאר טראק שמאפשר, באמצעות טכנולוגיית סטיקוס, לעלעל בקטלוג הדגמים, לצפות בקטעים מתצוגות, לשתף ברשת ולהעיף את כל זה למסך הענק שבכניסה. חוץ ממנו, מפוזרות בחנות מראות גוף חכמות שיכולות לצלם אותך באאוטפיט החדש ולשלוח את התמונה לחברים.

עמדת הבקרה של קפטן ספוק ב'סטאר טראק'?

כמה רחובות משם, על ריג’נט סטריט הרחב והחגיגי-תמיד, נפתחה בשבוע האופנה האחרון חנות הדגל הגולבלית (כך במקור) של בית האופנה הותיק Burberry. פה מדובר בהשקה מחודשת של חנות שהיתה קיימת, נהרסה, ונבנתה מחדשה כקומפלקס דיגיטלי כך שהלקוח יוכל להרגיש כאילו הוא נכנס, ברגל ולא ביד, לאתר האינטרנט של מותג המותרות.

להיכנס, ברגל ולא ביד, לאתר האינטרנט של המותג. 'ברברי'

זו חנות מטורפת בגודל: 4,000 מטר שהיו פעם בית קולנוע והיום הם ארבע קומות עם המון חדרים ופינות. קומת הכניסה מארחת כמה חדרים של תיקים ואקססוריז; ב- Exotic Lounge מציעים דגמים אקסלוסיביים מעורות כמו נחש, תנין ובת יענה (זה שעשה לי את זה עולה 14,000 פאונד) ובמחלקת תיקי הבד קשה להתחמק מהדפסי הטארטן שכל-כך מזוהים עם המותג (ועם הרבה זייפנים בסין). בהמשך אפשר למצוא נעליים, מעילים, חליפות ועוד, הכל ברמת גימור מדהימה באמת. זה פאקינג מסוכן; אחרי ביקור ב’ברברי’, גם הג’קט החדש שלי מ- Reiss נראה כמו סמרטוט.

התיק שעשה לי את זה, 14,000 פאונד

 מה פה דיגיטלי: מה לא. גם כאן עומד במרכז החלל מסך עצום, אבל כאן הוא פשוט מטורף – שלושה מסכי בית קולנוע מחוברים סטייל. גם על שאר הקירות יש מסכים בגדלים משתנים, שהופכים למראות על-פי הצורך, שמקרינות תמונות של הפריט הנמדד אם מתקרבים אליהן מספיק. פעם בכמה זמן יש בחנות “סופת גשם דיגיטלית”, כשכל המסכים משדרים יחד סופת גשם מתחזקת, וכל המוכרים בחנות מאוייפדים כהלכה למקרה שתצוץ לי השאלה הכי קטנה.

“סופת גשם דיגיטלית” על גבי המסך המטורף

ב’ברברי’ מדגישים שחשוב להם לשמר את המורשת הותיקה של המותג תוך כדי שהם מובילים טכנולוגית, וגם שהם נורא רוצים לקרב אליהם את מי שאינו לקוח בשוטף. בתיאוריה, מבטיחים שם – כל עובר אורח יכול להרגיש נוח להיכנס לחנות. הקומפלס מעוצב יותר כמו גלריה עם נגיעה של סלון וממש לא כמו חנות – בשום מקום אין, למשל, קופות (אבל מי שרוצה לשלם ימגנט אליו מיד מוכר עם תחנת אשראי ניידת).

יותר כמו גלריה עם נגיעה של סלון, ממש לא כמו חנות

 לא תכננתי לבחון את זה, אבל איכשהוא יצא שנכנסתי ל’ברברי’ ביום של אאוטפיט הכי סטריט. אדידס בצבע זהב, מכנסי בלון גבוהות של ‘מיס סיקסטי’, קארדיגן סרוג של ‘מנגו’, בלייזר כחול מחנות וינטג’ בסוהו, ילקוט מחשב מוזהב, תכשיטי גטו כבדים ולקינוח ציפורניים בצהוב לימון ושיער פרוע. חנויות מותגים אחרות בלונדון היו יכולות להריח ולהבריח אותי כי באתי “רק להסתכל”, אבל ב’ברברי’ חייכו אליי. שאלו לשלומי. בדקו אם אני צריכה עזרה. למעשה, התעקשו לעזור לי, ולהלביש אותי. המוכרים האיטלקים החמודים ממחלקת ה- Prorsum, שמוכרת פריטים חד פעמיים היישר מהמסלול, שמו לב שאני מתלהבת ממעיל הפוך הסגלגל, ומיד שיחקו איתי ברב(ר)י.

לפני: הכי סטריט. אחרי: הכי 'ברברי' (צילום: ג'ורג'י קראובנוב)

חשבון כולל של הלוק הזה (בוצע על חשבונייה אנאלוגית פשוטה ולא חדשנית בעליל): 5,410 פאונד.