המרחק בין הבית הכבר-ממש-לא-חדש לבין תחנת אוקספורד סירקוס הוא 12 דקות בטיוב, כולל הכל. 30 שניות הליכה לתחנה, 7 תחנות קצרות על אותו קו, הנה המרכז של האמא של מרכז העיר. המרחק עד אותו היעד מהבית הקודם היה 8 דקות וכלל 3 תחנות בלבד, אבל על פני שני קווים ועם החלפה די מעצבנת באמצע. בבית שלפני זה מדדתי 11 דקות: 4 תחנות ארוכות על אותו קו אבל גם 4 דקות הליכה לתחנה.

12 דקות בטיוב הן מרחק אידיאלי מבחינתי, נכון להיום, מאוקספורד סטריט המאוס ביותר אבל היעיל עוד יותר.
12 דקות: מספיק קרוב כדי לקפוץ לצוד את זוג הנעליים האחרון שמדיר גרביים מעיני, גם בימים שבהם אני לא במרכז העיר ממילא, אבל לא מספיק קרוב כדי לעשות את זה, נניח, פעמיים ביום (פאקינג קרה, בבית של השמונה דקות). ולא, זו לא אשמת מחלת נעליים סופנית כזאת או אחרת, זה פשוט ככה כשאי-אפשר ללכת לים: הולכים לסיבוב שופינג במקום.

אי-אפשר ללכת לים, הולכים לסיבוב שופינג במקום

זה עוד יותר ככה כשעוקבים באינסטגרם אחרי דוגמניבלוגרית אחת, מעצבנת במיוחד. זותי, כל יום שולחים לה שישה זוגות נעליים, וכל יום אני נכנסת ל"כוננות שתים עשרה דקות" בגללה (לא עוד! אינטשתי אותה). מוקדם יותר החודש היא התהדרה בנייקי דאנק סקיי היי חדשות במהדורה מוגבלת ששוחררה רק בחמש ערים בעולם. אוף של נעליים: עור תנין בצבע יין עמוק עם קצת זמש ועם הסווש של נייקי בצבע זהב – אין בי את המסוגלות לעמוד בפני זוג כזה, למרות שאני במקור נערת אדידס בכלל. 12 דקות הלוך, התפרצות לנייקיטאון הענקית שמחוץ לאוקס-סירק, השלמת המבצע, 12 דקות חזור.

עור תנין בצבע יין עמוק עם קצת זמש = אוף של נעליים

אבל אז, אז נייקי שלחו לה עוד זוג בלתי אפשרי: לימיטד אדישן של שנת הנחש הסינית בגווני ירוק-ורוד-בז’ עדנדנים ועם שרוכים דקים-מושלמים. מבצע השתים עשרה לא עבד לי הפעם: נייקיטאון, על כל החמש קומות שלה, לא מכרו את הדגם הזה – ושלחו אותי לחנות אחרת שלהם, שנקראת '1948' ונמצאת בשורדיץ’ בכלל.

1948. קולקצייה מובחרת של פריטים מיוחדים

כבר ארבע שנים היא שם, מסתבר, אבל אקס נערת אדידס שכמותי (יפ, הזוג השני החזיר אותי בתשובה סופית) מעולם לא ביקרה בה קודם. זו אחת משש חנויות פרימיום שנייקי פתחה בערים מובילות בעולם – הרשימה הנבחרת כוללת חוץ מלונדון את מילאנו, פריז, טוקיו, ריו ובייג’ין. בחנויות האלה נייקי לא מוכרת את מוצרי הספורט הרגילים שלה, אלא מציעה קולקצייה מובחרת של פריטים מיוחדים, ביניהם מהודרות מוגבלות ביותר של פריטי לבוש והנעלה – כולל הזוג הנערץ שעכשיו הוא ש-ל-י:

ולמה לא קניתי זוג שני, רזרבה?

המרכולת הבאמת מצטיינת היא לא הדבר היחיד שהגניב אותי ב-‘1948’. אני בדרך-כלל לא מתרשמת מהבטחות מטושטשות של “חוויית קניה”, אבל כשיש לי אחת כזו, אני שמחה להתמסר אליה. ב-‘1948’ היתה גם היתה.

חוויית קניה? יש דבר כזה

יש שם שלושה חללים נפרדים, שכמעט ולא קשורים אחד לשני לשלישי מבחינה אסתטית: הכניסה המעוצבת נקייה מאוד, עם אמפיתאטרון סטרילי והרבה קווים ישרים; החלק השני של הכניסה, כשכבר נמצאים בפנים, הולך לכיוון חללי עם אורות UV ובובות ראווה עתידניות, ואילו החנות עצמה משרה אווירה נינוחה עם הרבה עץ וצמחייה. והשירות! היה פשוט דלוקס. אישי, לבבי, יעיל, הכל.

אורות UV ובובות ראווה עתידניות. 1948

החנות עצמה: אווירה נינוחה עם הרבה עץ וצמחייה

חושבת על זה שהסניף הלונדוני של חנות הפרימיום המקבילה של אדידס לא מגיע לקרסולי ’1948’, וגם על זוג הנייקי השלישי שלי (דחיית סיפוקים דחיית סיפוקים דחיית סיפוקים).