אחורה חמש שנים, קצת לפני עידן הג’י פי אס: “סליחה, גבירתי, את יודעת במקרה איפה נמצאת החנות הזאת? אה, ברור. היא מעבר לפינה. סלח לי, אדוני, ידוע לך אולי איפה אני מוצא את הרחוב הזה? כן, ודאי. מעבר לפינה. סילחו לי בבקשה, חבורה בדיונית של סנאים ורדרדי זנב, יש לכם מושג היכן נמצאת הקשת בענן? א-הא, בטח. היא הרי לא באמת שוכנת בתוך ענן – גם היא, למעשה, מעבר לפינה”.

זו לא סתם קלישאה שחוקה: באמת שהכל פה נמצא “מעבר לפינה”, ג’אסט אראונד דה קורנר, כמה מטרים מאיפה שאני עומדת עכשיו. פונים ימינה או שמאלה – והנה הוא, המשהו שחיפשתם; המשהו האחר הזה שחיפשתם. וזה מדהים בפעם העשרים כמו בראשונה, הגילוי הזה: כמה ה”מעבר לפינה” הזה כל-כך אחר.

רגע אחד אתם שועטים עמוסי שקיות מרשרשות במעלה רחוב עמוס תנועה, מעבר לפינה הוא כבר שכונה ויקטוריאנית רגועה. רגע שני אתם לוגמים באיטיות בירה שכונתית בפאב היפי קטן, אבל מעבר לפינה פועם ליבה של התעשייה הקפיטליסטית. הנוף, האנשים, אפשר לטעון שגם המהות – כולם משתנים בקיצוניות אורבנית, רק כי קיפצתם אל מעבר לפינה.

נקודת זינוק: בשכונה הכבר לא ממש חדשה והממש גלוייתית שלנו

זה היכה בי שוב בוויקנד האחרון, כשזלגנו אל מעבר לפינה של השכונה הכבר לא ממש חדשה והממש גלוייתית שלנו. לא בדיוק מעבר לפינה אחת, יותר מעבר לכמה פינות – ארבע דקות נסיעה באוטו סטייל – ובכל זאת, ממש בטיל הגענו לאדג’וור רואוד, שכונה בצביון בן-דודי משהו. מבולגן משהו. עם שוק מלוכלך משהו, וכל מיני פריימים אחרים ושונים כל-כך מאלו של ליד הבית: ירקות בקערה, כל קערה בפאונד, דגים טריים-כביכול, הנה גם הזבובים חומדים אותם, מזכרות פארש, אף אחד לא רוצה אותן.

ומעבר לפינה: ירקות בקערה, כל קערה בפאונד

ואז, מעבר לפינה, בהמשך הרחוב: משהו אחר לגמרי. שוק עתיקות סודי בהחלט, שמסתתרר בתוך מבנה בכיוון ארט דקו ומארח את מיטב סוחרי הוינטג’ בעיר. לא גדול מדי, לא המוני מדי, לא חד גוני מדי – Alfie’s Antiques Market יכול בקלות להפוך לשוק החדש החביב על בוגרי פורטובלו רואוד מרקט.

ושוב מעבר לפינה: שוק עתיקות סודי, שמארח את מיטב סוחרי הוינטג’

הופתעתי לגלות שהוא חומק ממדריכי התיירות הבנאליים (טפו) כבר 30 שנה, ושהקהל שלו מורכב מתושבים מקומיים כמו גם מסוחרי וינטג’ שמגיעים אליו במיוחד מכל העולם. הרגשתי ברת מזל: זה אמנם לקח לי שני ניסיונות (בפעם הראשונה הגעתי ביום שני, והשוק של אלפי – מי זה בכלל אלפי? – פתוח רק משלישי ועד שבת), ועדיין, זו היתה הדרך הקצרה ביותר שעשיתי אי-פעם לשוק מעולה במיוחד.

אז מה יש שם: רהיטים עתיקים; דברי נוי לבית; מנורות, מנורות, מנורות; כלי זכוכית מקסימים מסקנדינביה, מהסיקסטיז; כובעים מהפיפטיז; שמלות, חגורות, חצאיות, תכשיטים; מעילים! מעולים; כרזות וינטג’ שאפשר וצריך למסגר; תמונות ממסוגרות כבר; טקסטיל מאפריקה; ספרים; נעליים; עוד הרבה דברים יפים.

כלי זכוכית מסקנדינביה

שמלות, חגורות, חצאיות, תכשיטים. מעילים! מעולים

מנורות, מנורות, מנורות

זה נשמע בלגן, אבל המציאות דווקא מסודרת: דוכנים דוכנים של סחורה, שמהווים למעשה חנויות נפרדות לגמרי. יש איזה מאה חנויות שמתפרשות על גבי כמה קומות, וכדאי בהחלט לקחת את הזמן ולשוטט ביניהן באיטיות, להסתכל, לבחור, למדוד, לשאול, להתלבט – או סתם לספוג קצת אווירת מותרות בוהמיינית.

להסתכל, לבחור, למדוד, לשאול. לספוג אווירת מותרות בוהמיינית

רגע! לא ללכת. בקומה האחרונה של ‘אלפי’ מסתרר לו בית קפה, אחד המקסימים שראיתי. עם מקומות ישיבה בפנים ובחוץ (יש גם שמשיות – כלומר אופטימיות) ותפריט שנראה מתאים ללאנץ’, לא בדקתי – ועם נוף מטריף של גגות ועננים, שרק בשבילו שווה כל הטיול הזה.

בקומה האחרונה: בית קפה מקסים (עם שמשיות. אופטימיים)

נוף מטריף של גגות ועננים. רק בשבילו שווה כל הטיול הזה

גלינג: יש להם ווי פיי חינם.