אם לשפוט לפי השבועיים שעברו עד עכשיו – אני מועכת שני פריטי עץ אורן מלא תוך כדי הקלדה – חודש מרץ מביא איתו, בין השאר, ימים שמשיים מקסימים. קפואים אמנם, כי בלונדון השמש לא מחממת, ורטובים אמנם, כי בכל זאת, זאת אנגליה – ועדיין, היו פה כמה ימים שטופי אור במידה מצמצמת אישונים. עד כדי כך, שכמעט והושטתי יד לעבר זוג משקפי שמש חדשים (רוצחים) שמתחבאים בסבלנות במגירה עד שאיזו נסיעה תציל אותם מגזר דין צמח. רק כמעט; זה יהיה ממש טיפשי מצידי לסנן את קמצוץ הקרניים שמתאפשר לי.

קמצוץ קרניים, ובניין אחד גדול

באחד הימים האלה עשיתי את דרכי לקומה ה-68 של בניין ה- Shard החדש. זה לא היה סתם יום בהיר, זה היה ”היום הכי בהיר וצלול שראינו השנה!”, אם להאמין לעובדת הנלהבת שליוותה אותי במעלית כאילו אני עומדת להשתגר לחלל, מינימום.

במעלית, כמה שניות לפני שנוחתים בקומה מספר 68

האמת, גם אני התחלתי להאמין שמדובר ביותר מסתם נקודת תצפית אורבנית: מאז הושקה המגה-אטרקציה בתחילת פברואר, כמעט כל הכרטיסים נמכרו מראש – ומי שכן הצליח לחדור לבניין החדש באמתלת עבודה, חזר עם אוצר מילים פסיכדלי שאני מכירה מהקשרים אחרים לחלוטין.

השארד. מי שהצליח לבקר, חזר עם אוצר מילים פסיכדלי

אבל לפני הפירוטכניקה, קצת פרטים וטכניקה. השארד נמצא ממש ביציאה מתחנת הרכבת של לונדון ברידג’. הוא כולל 95 קומות ומשתרע על גבי כמעט 310 מטרים, מה שהופך אותו לבניין הגבוה ביותר באירופה נכון להיום. רובו הגדול יאכלס משרדים, אבל מתוכננים בו גם מסעדות, בארים ומלון של רשת ‘שאנגרי-לה’ המפוארת. תכנן אותו רנזו פיאנו, שהיה אחראי למרכז ‘פומפידו’ בפריז ועשה גם הפעם עבודה מפעימה. בקרוב זו תהיה האטרקציה המתויירת ביותר בעיר (הביג בן והלונדון איי כבר מפנים לה מקום בראש הטבלה), אבל כרגע, רק כרגע – היא חדשה ומרגשת גם עבור לונדונרים מקומיים.

סתם שירותים עם סתם נוף

אני זוכרת איך קראתי עליו וקצת עמד לי: אני הכי בעניין של נקודות תצפית. לפצח את הגריד, להתפעם מהגודל, להסתנוור מהאורות, סתם לרחף באוויר – זה לגמרי עושה לי את זה. אני מחפשת נקודות תצפית בכל מטרופוליטן ובכל פורמט, בין אם מדובר באתרים מסודרים או בסתם קומות גבוהות במיוחד של בתי מלון. יצא לי לתצפת על ניו-יורק, ברלין, בנגקוק, בודפשט, טאיפיי, ונציה, וושינגטון, בריסל, איביזה, פריז ובטח עוד כמה – אה, תל-אביב! ברור שתל-אביב – כשדווקא על לונדון לא סימנתי וי, אלא אם מחשיבים את הסמי-חוויות של קתדרלת סיינט פול’ס והסנטר פוינט (שניהם בערך 111 מטר – כלומר על יבש עם בגדים. נו, די כבר עם זה).

הנוף מנקודת התצפית של קתדרלת סיינט פול’ס. רק סמי חוויה

אז הנה, סוף סוף, אני במעלית של השארד, ממריאה לעבר קומה 68. זו נקודת תצפית סגורה; היא אטומה בחלונות זכוכית מכל הכיוונים, אבל זה לא מפריע לָראוּת. אני מגיעה קצת לפני שסוגרים שם, בשעת השקיעה – ומיד מבינה שזו, כנראה, תהיה חווית התצפית הכי בעולם בשבילי. גם כי זו הפעם הראשונה שאני יכולה לנסות לחפש את הבית בטלסקופים הדיגיטליים המצויינים שעומדים לרשות המבקרים (לנסות. לא הצלחתי), וגם כי המיפוי המבולגן של לונדון ובליל התקופות הארכיטקטוניות שכל-כך מאפיינים אותה עושים ממנה יעד מושלם לתצפותים.

סוף סוף! ואכן: יעד מושלם לתצפותים

מנסה לחפש את הבית בטלסקופ הדיגיטלי. רק מנסה

והנה אחת ממש בשקיעה

ממשיכים הלאה, לקומה 71. זו נקודת התצפית הפתוחה-למחצה: בלי תקרה ועם קצת רוח (הרבה פחות ממה שנדמה שתהיה). כאן אני פחות נהנית. קרני השמש שנכנסים מלמעלה יוצרים על החלונות השתקפות מקלקלת, ובאיזשהו שלב אני גם חוטפת סחרחורת גבהים. אני מתמקדת בקווים האלכסוניים המעניינים שיוצרים את השפיץ המשולש של הבניין, וזזה משם.

הקווים האלכסוניים של השארד, מהקומה ה-71

הדבר הראשון ששאל כל מי ששמע על הביקור בשארד היה – נו, וזה שווה 25 פאונד לאדם מבוגר? שאלה מכשילה כמובן, כי כרגיל, הכל תלוי. אם מגיעים עם משפחה שלמה ומכלים שני שטרות של חמישים על חוויה של חצי שעה – התשובה היא רק אולי. אם מצפים לזיקוקי דינור ואש ועשן – התשובה היא כנראה שלא. אבל אם רוצים לראות את העיר היפה הזו מזווית חדשה, ולהתאהב בה עוד קצת – השארד ללא ספק עומד במשימה.