והפעם במסגרת ‘לונדון שלהם’, המדור בו מבקרים לונדונפילים ישראלים אחרים לפוסטים אורחים: דני סידס מפציר בכם לא לפספס את החוויה האנגלית הכי סוחפת שיש – משחק כדורגל

לא מזמן שמעתי ממישהי את ההצהרה התיירותית המרגשת: "האתר שאני הכי אוהבת בלונדון זה רחוב אוקספורד". בזמן שקיפלתי עוד זוג מכנסיים שקניתי באותו רחוב ממש, לא החמצתי את ההזדמנות ללגלג על הרדידות התרבותית שהפגינה. היא, מצידה, טענה שאין לי זכות זלזול, כי מבחינתי האתר הכי חשוב והכי מרגש בלונדון זה האצטדיון של טוטנהאם. לא נשארתי חייב וטענתי בתוקף שגם המגרש של צ'לסי מהווה אתר תיירות חשוב ומפעים לבבות – אתר ששינה את חיי והפך אותי לאדם טוב יותר.

אפילו אחרי ביקורים רבים בלונדון אי-אפשר למצות את מה שהעיר הזאת מסוגלת לתת לתייר מבחינת תרבות, היסטוריה ושופינג (לא בהכרח בסדר הזה). לכן, יש סיכוי סביר שרבים מהתיירים לא מבינים אפילו עד כמה צפייה במשחק כדורגל בעיר היא אחת החוויות היותר מלהיבות שיש. גם לנשים וילדים, דרך אגב. חוויה שרק בשבילה שווה לפעמים להגיע לעיר לסוף שבוע ולצפות במרוכז בשניים ואפילו שלושה משחקים.

כשהלכתי בפעם הראשונה למשחק בלונדון קצת פחדתי. זה היה משחק של ארסנל ובמוחי הדהדו הסיפורים המוכרים והידועים על האוהדים האנגלים. רצה הגורל ובדיוק באותה חופשה שכחתי לעשות ביטוח בריאות בחו"ל, עובדה שמשום מה הדאיגה אותי בזמן שצעדתי לכיוון האצטדיון, אבל כבר הרבה שנים שהמציאות במגרשי הכדורגל באנגליה שונה בתכלית מהתדמית והסטריאוטיפים.

את הפחד שלי החליף מהר מאוד פיק ברכיים של התרגשות כבר ביציאה מתחנת הרכבת התחתית. עשיתי את דרכי ברחובות שמובילים לאצטדיון יחד עם אלפי אוהדים ששרים בקולי קולות. על הדרך חייבים להצטייד בצעיף, חולצה, כובע ותוכנייה מהודרת מיוחדת למשחק עצמו. לא זול, אבל אם הולכים על זה אז עד הסוף.

בזמן הצעידה למגרש ובכניסות לאצטדיון רואים מסביב משפחות שלמות על נשותיהם וטפם או ילדה זהובת שיער בת שש בערך שיושבת לבד עם אחיה הגדול ומחייכת. מראה כזה מוציא ממך את שאריות החשש והפחד מאלימות. כמויות השוטרים עצומות וגם החוק שאוסר להכניס בירות בכוסות פלסטיק ליציעים משרים אווירה רגועה.

עוד חוק אחד, מעניין במיוחד – מותר להגיע לכסא שלך עם בקבוק מים אבל בלי הפקק. למה? כדי שאם תחטוף פתאום עצבים על השוער הדפוק שלא עצר גול ותחליט לזרוק עליו את בקבוק הפלסטיק, בזמן מעופו אל עבר האובייקט יתפזרו להם המים באוויר לכל עבר והבקבוק יגיע אל המטרה ריק ומדובלל. ברור שגם אתה תגיע אל תחנת המשטרה ריק ומדובלל, ואז מה יצא לנו מכל הסאגה? לא כדאי.

וכך, לאט לאט מתברר שהליכה למשחק כדורגל בלונדון מזכירה בהרבה מובנים הליכה לתיאטרון או קונצרט. אמנם קוד הלבוש קצת אחר והשירים הם לא בדיוק יצירות קלאסיות מופתיות, אבל חוץ מזה מדובר בהחלט בסוגה עילית. אחרי צפייה במשחק כדורגל בלונדון מבינים פתאום את משה סיני שנשאל פעם איזה תחביבים יש לו חוץ מכדורגל, ואת התשובה שלו: "כדורגל אנגלי". הוא צדק, אין זכר למשחק האנגלי לבין מה שמתחולל במגרשים אצלנו כאן. שני סוגי ספורט שונים לחלוטין.

אז נכון, הסופר קלאסיקו של ספרד הוא משחק בין שתי הקבוצות הטובות בעולם. נכון גם שהדרבי של מילאנו הוא הגועש והחם מכולם. עובדה נוספת היא שהדרבי של מנצ'סטר מפגיש את שתי הקבוצות הטובות בממלכה כבר שנתיים. אבל ללונדון יש מסורת מפוארת יותר של משחקי דרבי מהסיבה הפשוטה שיש לעיר לפחות שמונה קבוצות שמשחקות בשתי הליגות הבכירות. סטטיסטית, מתי שלא זורקים אבן, נופלים שם על משחק ליגה או גביע – ואחת לכמה שבועות גם על דרבי.

היום יתקיים דרבי נוסף בלונדון, בין טוטנהאם לארסנל. את הניתוחים המקצועיים והפרשנויות אשאיר למקומות אחרים, וגם את עובדת הדרבי אשאיר בצד. אבל אני כן אחזור ואדגיש: החוויה האמיתית הגדולה של ביקור בלונדון היא פשוט לראות משחק – וזה לא משנה אם מדובר במשחק גביע, ליגה, דרבי או משחק שחשיבותו לפרוטוקול בלבד. לאוהדים המקומיים זה בטח לא משנה, והם ממלאים את האצטדיונים בכל מצב. הם כבר יודעים שהמשחק הוא הדבר הכי פחות חשוב בחוויה כולה. את הגולים אפשר הרי לראות אחר כך בטלוויזיה, כולל הילוכים חוזרים, אבל את כל מה שסופגים מסביב – את זה קשה להעביר בטלוויזיה כשאתה צופה מהכורסא.

דני סידס, שדרן רדיו וטלוויזיה, תייר קבוע בלונדון משנת 2006