נ נע נעל נעליים

תגיות:

הפעם הראשונה בה הבנתי שיש לי בעיה היתה כשראיתי שהעוזרת החליטה לסדר את הנעליים – היפות, האהובות, היקרות לליבי ולא רק לכיסי – בערמות. קצת אחרי זה הגיעו חוק הדיאטה (על כל זוג חדש שנכנס, אחד ישן חייב לעזוב) ונסיון גמילה (שלושה חודשים בלי!), וכשהפתרונות המעשיים כשלו, עברתי לשלב הפינטוזים.

שלב הפינטוזים, השער

זה הולך ככה: אני וקארי בראדשו – יש לנו את אותו שיער (כמעט), את אותו מקצוע (לפעמים) – למה לא יכול להיות לנו את אותו ארון נעליים ענקי, כזה שאף פעם לא נגמר בו המקום? עוד אני מתחבטת בין ידיות, וההודעה הבאה מרעידה אותי בטלפון: “סלפרידג'ס רוצים להזמין אותך לפתיחת אימפוריום הנעליים הגדול בעולם".

רוצים להזמין אותי לפתיחת אימפוריום הנעליים הגדול בעולם?!

נשימה עצורה.

ההודעה ממשיכה: “4,000 דגמים, 55,000 זוגות, 150 מעצבים”. נשימה תקועה, שמתחלפת בהתנשמות רצוצה כל הדרך אל גן-העדן החדש שלי.

גן-העדן החדש שלי. גלריית הנעליים של 'סלפרידג'ס'

בכניסה ל- Shoe Galleries אני מגלה שהארכיטקט ג'יימי פוברט כישף את החלל הענק בעזרת קטיפה, זכוכית, שיש ומשי וחילק את החלל העצום לשישה סלונים נפרדים בעיצובים שונים, כשלמעצבי העל יש חדרונים נפרדים משלהם.

החלל הענק מכושף בקטיפה, זכוכית, שיש, משי – ונעליים

יש המון ספות נוחות לישיבה (גם לזה שאיתי ולא מודד) ויש את כל הברנדים שאפשר רק לבקש, החל במותגי היי סטריט כמו קארוולה, ניין ווסט, אופיס, טופשופ ואלדו ועד מעצבי-על כמו קארן מילן, מארק ג’ייקובס, אלכסנדר מקווין, ג’יספ זאנוטי, ג’יבאנשי, ג’ימי צ’ו, שאנל וכריסטיאן לבוטין.