למעט שפעת החזירים, המחלה הכי מדבקת במטרופוליטן ידועה בשם המעט כללי 'לחץ'. בעיר של שמונה מיליון תושבים, זיהום אוויר כבד, בנקים שמתמוטטים, תחבורה מסועפת, בנקים שמתמוטטים – כן, זה איזכור שני מכוון – קשה עד בלתי-אפשרי להימנע ממגפת הלחץ הנוראה.

אלא אם אתה עושה משהו בנידון, ולא עושה כלום לפעמים. זה יותר מסובך משזה נקרא, כי איפה כבר אפשר להעביר שעה שלמה בלי טלפונים, בלי אימיילים, בלי אס אם אסים, בלי טוויטים ובלי עוד כל מיני המצאות טכנולוגיות מרטיטות-עלאק?

התשובה, כמו שגילו אלפי לונדונרים מבסוטים, פשוטה: במיכל אטום, או ב'מיכל ציפה' עם מי מלח פושרים שעברו מיני הינדוסים מתמטיים מדוקדקים כדי לגרום למוח להאמין שהגוף חסר משקל, משייט בחלל, מרחף ברחם או (כמו בדמיון הפרוע שלי) מלקט כוכבים נוצצים. בהתחלה זה קשה; הראש ממשיך לכדרר על אוטומט ומסרב להתייצב על מיוט, אבל לקראת סוף הביקור הראשון שלי זה קורה – אני חושבת שאני כמעט לא חושבת.

מי שעושה את זה על בסיס קבוע, לעומת זאת, נשבע שזה יותר טוב ממסאז’ תאילנדי, כולל השייק קוקוס שאחרי. כל-כך אוהבים הלונדונרים את המיכלים האלה, שמרכז הציפה הגדול בעולם, Floatworks, מוצא עצמו מתפעל את עשרת המיכלים שלו כמעט מסביב לשעון. צריך, אם כך, לקבוע תור מראש, להכין 45 פאונד לשעה ולבקש להתייחד עם אחד מיכלי ה- i-sopod החדשים (הישנים פחות שווים), שנראים כמו ספינת דיסקו לבנה (יש גם אורות צבעוניים, למי שרוצה) ומרגישים כמו מיליון פאונד, עם או בלי בנקים שמתמוטטים בחוץ.

פורסם לראשונה בטור שלי במגזין ”את” של “מעריב”