כל בריטי אורגינל יודע שבולנטיין דיי חובה להביא לאישה שוקולד ופרחים, וכל יעני-בלוגרית לונדונית יודעת שבחג האהבה האמור כדאי שתפרסם פוסט מלבב תואם – ורצוי כזה שממליץ על בילוי רומנטי ריחני לשניים.
אז לא: אין לי היום המלצה לפעילות פוצ׳י מוצ׳י ורדרדה עם נצנצים, יש לי אנטי-המלצה למחזמר סאטירי בוטה על כנסייה פוליגמית, שאני וה- hubby ראינו במסגרת חגיגות אחד התאריכים הזוגיים שלנו (סופרים לי פה אוקסימורונים?). עכשיו, הקבועים של הבלוג יודעים שאני בדרך-כלל לא נוטה לבזבז את זמני או את זמנם בהמלצות על מקומות או פעילויות שלא אהבתי, אלא רק על כאלה שאהבתי ואהבתי מאוד; הפעם אני חורג/קת ממנהגי, גם בגלל שכמעט כל מי שמגיע לעיר שואל לדעתי על The Book of Mormon, וגם בגלל הקמפיין האחרון שלהם, שמציף את הטיוב בשלטים מהסוג שממש מתאים לתאריך היום:
מורמונים, אוהבים לאהוב?
קצת חומר רקע חיוני: על הנייר, הוא ואני אמורים להתעלף על ׳ספר המורמונים׳. מחזמר שמציג את עצמו בתור ״מכתב אהבה שכתב אתאיסט לדת״, שהיוצרים שלו אחראים לסאות׳פארק ול- Avenue Q, שבא להתסלבט על ז׳אנר מחזות הזמר (שה- hubby כל-כך אוהב לשנוא) – יש ל׳מורמונים׳ את כל הפוטנציאל להפיל אותנו מהכיסא ואז להדביק אותנו למשענת.
Book of Mormon. מכתב אהבה שכתב אתאיסט לדת
יש אפילו עלילה עם פאנץ׳ מהותי: שני נערים מיסיונרים מהזרם המורמוני נשלחים לכפר נידח באוגנדה ומנסים לשדל את תושבי הכפר לקרוא את ספר המורמונים (שרק אחד מהם בכלל קרא), אבל תושבי הכפר עסוקים בהתמודדות עם בעיות זניחות יותר כמו מלחמה, רעב, עוני, איידס, דיכוי נשים וזה.
יש גם את כל הרפרנסים הנכונים למחזות זמר אחרים (׳מלך האריות׳, ׳סיפור הפרברים׳, ׳ביי ביי בירדי׳ ועוד) ויש חבורה מוצלחת של שחקנים מגווני מידות וצורות, כולל כאלה שבחיים לא היו מטפסים במדרגות הווסט אנד לבמה אלמלא ׳הספר׳. ואם זה לא מספיק, אז הכרטיסים (היקרים!) שקנינו שודרגו לכרטיסים עוד יותר יקרים ככה שישבנו בשורה השניה של ה׳סירקל, כלומר במקומות ממש טובים.
חבורה מוצלחת של שחקנים מגווני מידות וצורות. Book of Mormon
אז איך בכל זאת הפך ערב שהיה בול-פגיעה-בטוחה-על-בליינד לשעתיים ומשהו מאכזבות למדי? כמו תמיד, זו אשמתן החלקית של הציפיות המוגזמות, כשאת האשמה החלקית האחרית אני מפילה על כל מי שהתלהבו מה׳ספר׳ יתר על המידה. אבל יש גם סיבות מהותיות יותר: למשל, תפאורה ותלבושות עלובות יחסית למחזות זמר אחרים. למשל, הרבה יותר מדי שירים, אפילו יחסית למחזות זמר אחרים. למשל, גסויות פרובוקטביות בשקל (בפני!) שאנשים כנראה נורא נהנים לשמוע ברמקול ועל במה – סורי, אותי באופן אישי שלישית הפאק-שיט-פיסאוף לא כזה מזעזעת.
תפאורה עלובה, תלבושות עלובות. הקצה השמאלי של הבמה
מה עוד: קונטקסט מנותק במיוחד של שחקנים בריטים שמתאמצים לדבר במבטא אמריקאי באמצע לונדון, ובכלל, גולת כותרת טועה ומטעה, כי ׳ספר המורמונים׳ היה אמור להיות פארודיה על מחזות זמר, אלא שהוא כולה מחזמר רגיל – רק לא כזה ששווה לי לאהוב.
שגיא
מקרה קלאסי של הייפ מיותר….. גם אנחנו היינו והתאכזבנו ואני תמיד מופתע לקרוא את הביקורות המהללות, נדמה ששאר המבקרים ממש מנסים לאהוב את המחזמר הזה בגלל הנושא האתאיסטי… בכוח מנסים
אמיר
האמת, בכלל לא אכפת לי אם המחזה היה טוב או רע העיקר שתשלחי לנו ניחוחות מלונדון גם כשאנחנו בתל אביב, אז תמשיכי לבלות ולשתף ואנחנו נקפוץ מידי פעם לטעום ולחלום, שבת שלום
אחד שיודע
אז עשי לעצמך טובה, צאי מהסרט הלונדוני שאת חיה בו. לכי תראי את זה בברודוויי איפה שהמחזה נולד וששם יודעים לעשות מחזות.
יום טוב לך.
הלית
אחד שיודע: הכי לא קשור. לגמרי יודעים לעשות פה מחזות זמר, את חלקם אף עושים טוב יותר מבכל מקום אחרת בעולם. יש לי רושם שגם בברודווי לא הייתי נהנית מהמחזמר הספציפי הזה.
לגבי הסרט שלי – נשארת בו בכל זאת, ברשותך
יוסי
מדובר בהצגה הגזענית, המרשעת, הפופוליסטית והדתית (במובן הרע של המילה) ביותר שראיתי בחיי.
ואני רוצה להסביר. גיבור ההצגה הוא אלדר פרייס, בחור יפה, גבוה ונחשק, שמצוות למרבה הבאסה לאלדר קנינגהם, בחור שמן, נמוך ומשקפופר (שנשמע בול כמו מורט, הקריקטורה היהודית של פאמילי גאי אבל לא משנה), ויחד הם נוסעים לאוגנדה כמיסיונרים כדי להפיץ את תורת המורמונים, שגורסים שספרם הוא הספר השלישי בסדרת התנ"ך, והוא הרבה יותר מגניב כי הוא מקשר את ישו לאמריקה ישירות, והרבה יותר רלוונטי לחייהם של הנוצרים באמריקה. עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שכשהאלדרים מגיעים לאוגנדה, כל האפריקאים שהם מוצאים שם הם ערימה של זבל אנושי: חיים במזבלות, אונסי תינוקות (כן!), אנאלפבתים, טיפשים, חסרי אלוהים (השיר הראשון שהם שרים בסגנון האקונה מטאטה הוא "לך תזדיין, אלוהים"), וכמובן- מוכי כינים ומחלות (לכולם יש איידס ודיזנטריה). על כולם שולט ביד רמה טרוריסט מפחיד בשם "באט פאקינג נייקד" שמאיים לכרות לכל נשות הכפר את הדגדגנים, ככה סתם ללא סיבה.
לאחר שבאט פאקינג נייקד יורה לאחד מאנשי הכפר בפרצוף, פרייס רוצה לברוח לאורלנדו, אבל קנינגהם נשאר במטרה להטביל כמה שיותר מקומיים, כדי שבכירי הכהנים שמבקרים במקום יהיו מבסוטים. אבל קנינגהם, שאפילו לא קרא אף פעם את התנך של המורמונים כי הוא "משעמם מדי", הוא שקרן פתולוגי, אז כל מה שהוא מלמד את האפריקאים הם שקרים מופרכים (למשל, שמייסד הדת המורמונית עבר לאנוס צפרדעים במקום תינוקות), באמונה שאם יהפכו למאמינים, חייהם ישתפרו. האפריקאים הכסילים והתמימים נופלים בפח, אבל כשהם מגלים ששיקרו להם, הם כועסים – אבל אז לומדים שהכל "מטאפורה", "קשקושים כמו בכל הדתות", והופכים לחסידים של הדת החדשה שבעצם הומצאה על ידי קנינגהם.
באמת שניסיתי להנות. אבל לא יכולתי לשבת עם חיוך אל מול ההצגה החד מימדית של כל השחורים בהצגה. אפילו מושא אהבתו של קנינגהם, בחורה אפריקאית יפה וטובה, היא טפשונת שלא יודעת דבר על העולם, וכשהיא רוצה לשלוח טקסט, היא לוקחת מכונת כתיבה (כאלה הם השחורים, יפים וסקסיים אבל פרימיטיבים). לא היה אפילו רגע אחד בהצגה שהסטריאוטיפ נשבר – שהראו לנו שלאפרקאים יש תרבות משלהם, שגם הם יכולים ללמד משהו את הלבנים, ואפילו- בין כל מקהלת המורמונים, לא היה שחקן שחור אחד. נעזוב את פרטי הטריוויה השוליים, לפיהם 85% מאזרחי אוגנדה הם נוצרים ו-12% הם מוסלמים, ובאפריקה יש את הקהילה הגדולה ביותר של משתמשים בטלפונים סלולרים.
יגידו: "בסדר, אבל לא הבנת, זה רק בצחוק, אף אחד לא חושב ככה באמת". אז לאלה אומר: בולשיט. ועוד איך חושבים ככה. כל הסטריאוטיפים שראיתי בהצגה (האיידס, היתושים, האונס, הברבריות) הם הסטריאוטיפים הכי עתיקים, והשחורים ניסו ומנסים שנים להתנער מהם ובצדק. למרות ששחקני ההצגה הלבנים טוענים שהיוצרים רצו להראות "אפריקה שונה מזו הסטיראוטיפית של מלך האריות", הם מחזרו בדיוק את אותו ייצוג ששחורים ניסו להיאבק בו בכוח. כה מעטות הפעמים בהן מציגים אנשים שחורים כאנשים חכמים שיש להם תרבות עשירה.
יגידו: "בסדר, אבל בסאטירה צוחקים על כולם באופן שווה". זה נכון בתיאוריה, אבל למה היה צריך לצחוק על האפריקאים? מה הם עשו, חוץ מלהיכבש, להירצח, להישדד, להפוך לעבדי העולם המערבי? מדוע אי אפשר היה להשאיר את ההצגה באמריקה ולצחוק רק על החזקים (שאגב, עוברים בהצגה בסדר גמור- הם בעלי מוסר, הם מצחיקים, הם שמחים, הם יפים, בריאים, עשירים, ילדים טובים ודתיים, כלומר חכמים). המורמונים האמיתיים (שעד 1978 סירבו לקבל אנשים שחורים לדתם) אפילו קנו שטחי פרסום נרחבים בתכניית המחזמר, ולפי מה ששמעתי מחלקים ברושורים ביציאה מהתיאטרון בברודוויי, ובעקבות ההצגה נהנים מפריחה גדולה של חוזרים בתשובה. ובסוף ההצגה אגב – הדת מנצחת. כולם חוזרים בתשובה. אז איך בדיוק מישהו יורד באמת על מורמונים?
יגידו: "אז למה אף אחד לא מדבר על הגזענות בהצגה? למה אתה בין הראשונים? ו-זה בחיים לא היה עובר באמריקה הפוליטיקלי קורקט" ואני אגיד: אז מה אם אף אחד לא אמר שזה גזעני? זה הופך את זה ללא גזעני? רק כי שאר העולם (הלבן) יושב בקהל ומתגלגל מצחוק כשהוא רואה רופא אפריקאי שצועק "יש לי תולעים בביצים!"? זהו בדיוק כוחה של תעמולה. לא אני המצאתי את זה – את האגדה על המלך העירום אני בטוח שכולכם מכירים. זאת ועוד- רק הבוקר התבשרנו בחדשות שאדם לבן שירה למוות בילד שחור כי חשב שהוא מסוכן, זוכה בבית המשפט בפלורידה. אז אין גזענות בארה"ב של אובמה או יש?
יגידו – "אבל סאות פארק!!!" ואני אגיד – אז מה? זה שהם קולים וצוחקים על פיפי וקקה ופריס הילטון לא אומר שהם לא אנשים שמרנים, זה שהם ליברלים לא אומר שהם לא רפובליקנים, וזה שהם אתאיסטים לא אומר שהם לא דתיים (בדרכם שלהם).
ועוד נקודה למחשבה. כפי שציינתי, בהצגה שבה נכחתי לא היה צופה שחור אחד. על הפוסטרים של ההצגה, אין שחקן שחור אחד. בשביל הצגה שחצי משחקניה שחורים, היא הכי מדירת-שחורים שראיתי. גם המחזה עצמו הוא סוד שמור, שגם לשחקנים הנבחנים להצגה אין גישה לקרוא. אין שום דרך לדעת שרוב ההצגה מתרחשת באוגנדה.
ועוד דבר – לשחקנים שחורים בווסט אנד אין עבודה. אולי לשחקן אחד פר הצגה (פרט למלך האריות), ואם כבר ליהקו אחד – לך תהיה מלצר. אני רק אניח את זה פה.
הלית
היי יוסי, תודה על התגובה.
בקיצור, גם אתה לא אהבת 😉
וברצינות – אתה בהחלט מעלה כאן כמה נקודות מעניינות וחשובות. אהבתי במיוחד את הפואנטה הקולעת שלך לגבי ארה״ב: ״זה שהם קולים וצוחקים על פיפי וקקה ופריס הילטון לא אומר שהם לא אנשים שמרנים, זה שהם ליברלים לא אומר שהם לא רפובליקנים, וזה שהם אתאיסטים לא אומר שהם לא דתיים (בדרכם שלהם)״. ממצה ורלוונטי ביותר, גם לגבי המחזמר המטופש הזה.
שרה
נקודת מבט שונה ומעניינת