בדיוק לפני עשר שנים נחתתי בהית׳רו עם שתי מזוודות בינוניות וחלום אחד גדול. דחסתי במזוודות המון תקליטים והרבה נעליים וכמה סוודרים עבים שאמא הכריחה אותי לקנות בסנטר שבוע לפני הנסיעה – וזהו, בערך. בדיעבד, רשימת ציוד המחנאות הקצרה הזו השאירה בחוץ יותר מדי סעיפים אקוטים: לא היו לי הדרכון הנכון או הארנק התפוח הנכון וגם לא בן זוג או עבודה שחיכו מעבר לכתף של פקיד ההגירה הקשוח (ההודי! האירוניה). רק אני, והחלום הגדול סלאש הפנטזיה המטורפת: להיות כאן. לחיות כאן. כנגד כל הסיכויים ובעד כל הגחמות.

להיות כאן. לחיות כאן. כנגד כל הסיכויים ובעד כל הגחמות

הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי החוצה מאולם קבלת הפנים בטרמינל 1 היה לשנורר סיגריה מנהג המונית (ההודי. הבנאליה); זה היה קצת אחרי שהפסקתי לעשן כי זה נורא יקר, וקצת לפני שהפסקתי לעשן שוב כי זה נורא מפגר. באמת שאני לא דרמטית על סיגריות, מה גם שאני של אז לא ספרה את זה בתור אישיו – כל כולה היתה שקועה בחלום הגדול (לעבוד פה באופן כללי, ופה ופה באופן ספציפי) – אלא שאני של היום דווקא זוכרת את מקל העשן ההוא בתור הדבר הקטן-גדול שקרה לה על הדרך, לצד דברים קטנים-גדולים בהרבה. למשל, חוויות. למשל, אנשים. למשל, אופקים שמתרחבים, פרופורציות שמתפתחות, ומתוכם גם היכולת לראות החוצה, להסתכל פנימה, ואז מזווית אחרת, ואז מעוד אחת.

רוצה לומר, וגם אומרת: כן גדול לחלומות הגדולים – פעמיים כן לכל עפעופי העיניים שבין לבין. אלה שקרו לך בלי שתכננת (לרקוד סמבה בקרנבל של נוטינג היל? לתקלט במסיבת דיסקו על הקרח? להופיע בסרטי ׳הארי פוטר׳? אהמ, לכתוב את הבלוג הזה? אהמהמ, להתאהב ולהתחתן!), ואלה שהגשמת עוד לפני שהספקת אפילו לחלום. כן לרחובות הקטנים ולסמטאות הצדדיות, שבכלל לא היו במסלול המקורי שלך – אבל כשהגעת! הו, הגעת.

אז הנה הם: שלושה רחובות קטנים, סמטאתיים באופי אם לא בהגדרה, שאני אוהבת בלונדון במיוחד. לא כאלה שמישהו סימן בתור ״יעדים״, אבל היי, המישהו הזה הוא לא אני.

Camden Passage

קמדן פסאז׳ (שום קשר לקמדן טאון) הוא הרחובון האהוב עליי בעיר ואולי אף בעולם. הוא רץ במקביל לקצה הדרומי של Upper Street והוא מסתתר בשכונה האהובה הקודמת שלי, איזלינגטון. הוא מה שנקרא ״מדרחוב״, כלומר סגור לתנועה ובסופהשבוע פתוח לדוכנים המתוקים של רוכלי ענתיקות מכל הסוגים. יש פה הרבה תכשיטים, כובעים ומעילי פרווה, יש דוכן שלם של חותמות ואם עוקבים אחרי העיקול הפנימי שלו, אז יש הרבה חנויות שמוכרות כלי בית.

קמדן פסאז׳ . הרחובון האהוב עליי בעיר ואולי אף בעולם

גם בלי הדוכנים של הוויקנד הוא רחוב שווה מאוד: בשנים האחרונות נפתחות בו עוד ועוד חנויות וינטג׳ רציניות, ומבחינת אוכל/שתייה הוא מציע סניף חמוד של ה- Breakfast Club, קפה-באר עם שייקים מעולים (הירוק עם התרד והמלון! רוצה), את Milky Way, קונדיטוריה מתוקה בסגנון אמריקאי, את הבאר האווירתי The Elk in the Wood ועוד מקומות ששוה לחקור.

תכשיטים, מעילי פרווה, דוכן שלם של חותמות

Milky Way – יש להם ג׳וקבוקס!

ממש עכשיו הוא הכי יפה: מקושט בכוכבים זוהרים לקראת כריסמס.

אוווו. כוכבים מתוקים שיא לקראת כריסמס

Formosa Street

השני ברשימת הרחובונים הוא פורמוזה סטריט, שנמצא בשכונה האהובה הנוכחית שלי. כבר היללתי, פארתי ושבחתי בה בעבר, אבל הרחוב הזה הוא הרחוב הכי חמוד בה לדעתי. אני מתכוונת רק לחלק הצר שלו, זה שיוצא מתוך Warrington Crescent ומגיע עד Castellain Road, ולא להמשך הגדול והרחב שמשנה אופי בהתאם. אינסרט תמונה שממאאש לא עושה לו חסד:

פורמוזה סטריט בתמונה שממאאש לא עושה לו חסד

זה מקטע ממש פצפון של רחוב, ועדיין – הוא ציורי במיוחד. יש בו סניף נעים של רשת בתי הקפה Toast, שאני מבלה בו על אף אנטי-חיבתי המוצהרת לרשתות קפה, יש בו סלון ציפורניים לא רע, יש בו מסעדה איטלקית שלא דגמתי ויש בו את Prince Alfred, גסטרו פאב מצויין עם מחיצות ויקטוריאניות של פעם ותפריט אנגלי סברבר.

פרינס אלפרד. מחיצות ויקטוריאניות של פעם ותפריט אנגלי

Hanway Street

ספירת מלאי: היה לנו רחוב קטן אהוב בשכונה הקודמת שלי, אחד אהוב בזו הנוכחית – והנה סמטה שמלווה אותי לכל אורך העשור, ולא רק אותי, אלא את כל באי אוקספורד סטריט – ורובם, סביר להניח, לא יודעים על קיומו. האנווי סטריט קוראים לו, והוא בעצם סוג של מעבר או קיצור דרך מאוקספורד סטריט לטוטנהאם קורט רואוד – עם תוספת חינמית של טיפוסים משונים ואווירה אורבנית קשוחה.

טיפוסים משונים ואווירה אורבנית קשוחה. האנויי סטריט

קיר קבוע לגראפיטי משתנה ודי הרבה שיכורים

מבחינה פרקטית יש שם את West End DJs, חנות ותיקה ויעילה שמוכרת ציוד די ג׳יי, כמה מסעדות (יפנית וקוריאנית שלא עשו עליי רושם טוב וספרדית עם מופעי פלמנקו, שעדיין לא ניסיתי), קיר קבוע לגראפיטי משתנה ודי הרבה שיכורים. אין לי מושג למה אני מחבבת את הסמטה הזו כל-כך, מה גם שרוב הזמן חופרים ובונים בה, אבל איי דו – ואני מקווה להמשיך לחייך לעצמי כשאני עוברת בה גם בעשור הבא.