השבוע של ניו איר׳ס איב, מה שקוראים באמריקה סילבסטר, מה שקוראים בעברית תקינה ראש השנה האזרחית, הוא שבוע משונה במיוחד ברחובות הבירה. חצי לונדון בחופש מחוץ לעיר או ליבשת, החצי שנשאר מסתובב הלום האנגאובר בין סייל אחד למבצע שני – זה פלוס כמה תיירים שקנו טיסה זולה ועכשיו משלמים עליה ביוקר (והרי הזהרתי אתכם מראש שאין ב- 25 תחבורה ציבורית).
יצר המרדנות הנצחי שלי קובע: גם הפעם כדאי לעשות בדיוק הפוך. לא ללכת למסיבות בניו איר׳ס איב , כי בלילות אחרים בשנה יש מסיבות טובות בהרבה. לא לעשות שופינג בדצמבר-ינואר, כי בשאר חודשי השנה יש שופינג שווה בהרבה. כן לבקר בתערוכות שכבר הרבה זמן רציתי לבדוק ולא הספקתי, כשבראש הרשימה מככבת התערוכה המדוברת על איזבלה בלואו בסומרסט האוס.
לא בטוחה עד כמה מעמדה של בלואו כאייקון אופנה בריטי ידוע וברור מחוץ לגבולות היוניון ג׳ק, אבל בטוחה באותה מידה שהיא עמוד תווך משמעותי במורשת הסטייל הלונדונית. סיפור החיים שלה התחיל טראגי, נגמר טראגי והיה מאוד דרמטי בין לבין, כשראשי הפרקים כוללים אבא עשיר שנישל אותה מהירושה ואילץ אותה לעבוד כעורכת אופנה במגזינים, שלושה ניסיונות התאבדות (האחרון שבהם גם צלח, ב- 2007) ומלתחה מטורללת שהיא בנתה לעצמה תוך כדי שהיא מגלה מעצבים ומקדמת דוגמניות.
המלתחה של בלואו, שהיתה ידועה באישיות אקסהביציוניסטית ובלתי צפויה (כמו שחברה אופנתית במיוחד היטיבה לתמצת בשיא הבריטיות: “She was mad as a dog”) היא עיקר התערוכה, כשפה ושם זורקים לנו פרטים ביוגרפיים אחרים אודותיה – וכאלה שמציירים את דיוקנה בורוד פוקסיה בוהק.
היא חתמה על מכתבים בנשיקת ליפסטיק אדומה (יש בתערוכה מפיות לראייה), חשבון ההוצאות שלה היה היסטרי (יש פקס מהעורך שמבקש הסברים על הוצאות במזומן על סט צילומים, אהמ אהמ), היא חיבבה טקסידרמי ובהחלט לבשה ציפורים על הראש (כמו שמיטיב לתמצת פסלון הפרופיל שלה, שיצרו סו וובסטר וטים נובל מערימת נוצות מבולגנת) ועוד ועוד.
אהבתי במיוחד את הסיפור על בלואו כעורכת זוטרה דאז, שגילתה את מקווין בתערוכת הסיום שלו ב- 1992 ורצתה לקנות את הקולציה שלו במלואה. לא היה לה את הסכום שמקווין הנובאדי ביקש בהיסוס, אז היא הציעה לו דיל: נותנת לך 100 פאונד בשבוע, נותן לי פריט לבוש אחד בחודש.
זו היתה עסקה משתלמת במיוחד עבור מקווין, שהפך לבן טיפוחיה של בלואו לצד פיליפ טרייסי. וואו, כמה היא אהבה את השניים האלה – התערוכה מציגה עשרות פריטים שלהם שקנתה, לבשה, הצטלמה, צילמה, ערכה, כתבה ופימפמה במסגרת עבודותיה ב׳ווג׳ האמריקאי ובמוספי האופנה של ה׳סאנדיי טיימס׳ ו׳טאטלר׳:
התערוכה מציגה עד 2 במרץ 201; היא אולי לא ממלאת את ייעודה המקורי כמרחיקת כרטיסי אשראי משדה הקוּפות בעיר (מתוודה על שלוש רכישות תוך שעתיים מיציאת דלת התערוכה), אבל היא אחת הטובות שראיתי ב׳סומרסט האוס׳, ואני לא ממליצה לפספס.
נטע
לא יפה שלא חיכית לי!!!
פיליפ טרייסי מ- ד- ה- י- ם!
ודרך אגב, ההחלקרח בסומרסט האוס בעונה הזו הוא מן היפים ביותר. מומלץ להזמין הרבה מראש כי הוא גם מאוד פופולארי…
הפי ניו ייר
הלית
סורי מותק, לא יכולתי להתאפק עד שתחזרי מהארץ (עוד מאההה שנה). וכן, ברור שהחלקרח בסומרסט האוס הכי שווה, כתבתי גם על זה (הנה הנה).
שובי נא. נשיקות
נופר
מהמם ומעורר השראה, חייבת את הספר.
חשוב לציין שבלואו היתה יחד עם מקווין חברה טובה מאוד של דפני גינס שרכשה את כל המלתחה שלה בשלמותה לאחר מותה רגע לפני שהיא יצאה למכירה פומבית (בלואו אגב התאבדה במסיבה בביתה על ידי שתית רעל כשהיא גילתה שהיא עומדת למות מסרטן אכזרי). כששאלו את דפני גינס מדוע היא רכשה את כל הקולקציה היא סיפרה שהיא לא היתה מסוגלת לחשוב על כך שעלולים לפרק את אוסף הפריטים שהוא כל כולו איזבלה, ולכן רכשה את הכל ביום בהיר אחד (במה שהיתה ידיעה חדשותית סוערת על המחטף בעולם האופנה) והעבירה את זה למחסנים שלה, עם כוונה ברורה לאצור תערוכה לזכרה והצהירה לא פעם שהיא לא מתכוונת ללבוש את הפריטים האלה.
וחוצמזה, זה שאבא שלך מנשל אותך מהירושה ואת "נאלצת" להיות עורכת אופנה, זה לא נשמע כל כך טראגי
ד"ש
הלית
המממ, לא ידעתי שהיא גילתה שחלתה בסרטן – שני נסיונות ההתאבדות הראשונים היו גם הם בגלל זה?
בעניין ה״אילוץ״ לעבוד כעורכת אופנה – ממש במילים האלה הם השתמשו בתערוכה ויצא שפלטתי את אותו מינוח בעצמי, למרות שבזמן אמת, כשקראתי את זה שם מודפס בענק, גם אני חשבתי שזה קצת פומפוזי. תכל׳ס אני מניחה שאם מדובר במשפחת אצולה וזה (אבא שלה היה Sir) אז אכן מדובר בנישול מביש, אבל מסכימה שאלה עדיין – ליטרלית – בצרות של עשירים.
נשיקה!
נופר
אכן היא חלתה במחלת נפש ואז אובחנה שחלתה בסרטן השחלות שכנראה נגרם מנסיונות ההפריה המרובים שעברה ללא הצלחה. השילוב בין שתי המחלות והעובדה שאחרי שהיא עזרה למקווין לעשות דיל עם גוצ'י והוא לא לקח אותו איתה ולא הציע לה משרה בחברה גרם לה לנסות להתאבד הרבה יותר משלוש פעמים בכל דרך אפשרית כמו קפיצה מהגג, אוברדוזים שונים ונסיון להטביע את עצמה. בסוף היא שתתה רעל במסיבה קייצית (ביום הולדתי כמובן) ואפילו הספיקה להגיד לאחותה לפני שפינו אותה "אני חוששת שלא שתיתי מספיק".
את הקריירה שלה אגב היא דווקא התחילה בניו יורק בתור העוזרת של לא אחרת מאנה וינטור.
הלית
״אני חוששת שלא שתיתי מספיק״ – משפט שמתאים לי לומר. קשר ליום הולדת שלך – אל תחפשי וגם אל תמצאי!
ואם את רוצה את הספר, אני יכולה לקנות ולשלוח לך? או לתת לחברה שלך שמגיעה לכאן? יאללה פרשתי לישון. ציפורים פה כבר.