הדבר השני הכי טוב שתעשיית האופנה מציעה לעבדיה הנאמנים הוא – גם הוא – אשליה. אשליה של קיץ, נעורים ורזון תמידיים, אשליה של אגו ושל גסט ליסט ושל VIP, אשליה של – שיואו! הנה המלכה! אני והיא אשכרה צועדות על אותו שטיח ורוד זוהר בפתיחה החגיגית של התערוכה החדשה על ז׳אן פול גוטייה בברביקן!

אלא שזו לא המלכה. זו כפילה ממש מוצלחת שלה, שעשר דקות אחרי הכניסה הפומפוזית עמוסת הפלאשים מסתובבת בקבלת הפנים משועממת לגמרי. הימור: היא מרוויחה על זה 10 פאונד לשעה. הימור שני: ברגע שכולם נכנסים לתערוכה, היא פוצחת בתחקיר מעמיק של מדיניות הבר-הפתוח-החופשי-חינם-לגמרי שועמד לרשות המוזמנים בפתיחה (להלן: הדבר הראשון הכי טוב שתעשיית האופנה מציעה).

ז׳אן פול בן 62, אז הגיע הזמן לרטרוספקטיבה מפרגנת כיאה לתרומתו הנאה לעולם האופנה, לעולם המוזיקה, ולעולם שמקשר בין שני העולמות. על הנייר, תערוכה שתפורה דווקא על ה- V&A, אבל בפועל עובדת ממש טוב בחלל של הברביקן (מה שאי אפשר לומר על הרבה תערוכות שראיתי שם).

הצרפתי המחויך שמסתובב בין המוזמנים בפתיחה הספיק הרבה בארבעים שנות קריירה: עיצובים מתחוכמים ונועזים, רווי סקס אפיל ועם טוויסט גלוי של פטיש או פאנק, אנדרוגנים לפרקים, פמיניסטיים בפעמים אחרות – כל זה בתקופות אחרות ונטולות טוורקינג.

התערוכה לא מתעכבת באופן מילולי על התרומה הספציפית של גוטייה לקריירות המוזיקליות של האייקונות שעבורם עיצב, אבל השאלה בפירוש עומדת במרכז החלל: איפה היתה מדונה בלי השפיצים של הציצים, מה היתה לובשת גרייס ג׳ונס אלמלא ג׳קט הכריות, ומה היתה עושה דנה בלי נוצות הטווס?

התערוכה מבוססת על כ-140 עבודות של גוטייה בתוספת מעניינת של איורים וצילומים (בין השאר של דיוויד לה שאפל) ומשולש הקסם של מה-איפה-איך נסגר כאן יפה עם בובות ראווה מפוסלות עליהן מוקרנים קטעי וידאו עם תווי פנים דינמיים שמחייכים, צוחקים ומדברים אל המבקרים.

יש גם בובה בדמותו של גוטייה, לובש את חולצת הפסים המפורסמת – הפעם, בלי המלכה על הזרוע.