שמלת הפייאטים הכחולה שלבשה איימי ווינהאוס בפסטיבל גלאסטונברי ב- 2008 נצמדת חזק לבובת הראווה הדקיקה, עקבי לובוטין אדומות לרגליה, השיער השחור הנפוח חסר. זה מחזה מצמרר: רוחה של וויינהאוס כמעט מתעוררת לחיים בתוך השמלה; מתחממת על מעריץ שזרק משהו לכיוון הבמה, פותחת מיני-מלחמת עולם עם קנייה ווסט, מזיזה אגן, לוגמת, מעפעפת וכמובן, שרה. ועוד איך היא שרה: להיטים גדולים, קול גדול, שואו גדול.
כל זה כמעט וקורה בתערוכה החדשה על חייה שמשיקים החודש ב- Jewish Museum בקמדן. הזווית האישית שלי על איימי מצומצמת בהרבה מזו שיש לי על הפט שופ בויז (נו, לא חוכמה), ועדיין: המוזיקה שלה נגעה בי – וגם היא עצמה כמעט ונגעה בי ברחובות השכונה. חלפתי על פניה במסדרונות העבודה דאז ב- MTV, שתיתי איתה באותו פאב סתמי-מקומי וכשההודעה על מותה שוחררה, הלכתי להרכין ראש המום מחוץ לבית שלה בערב בו מצאה את מותה.

קמדן בערב מותה של ווינהאוס. כאן היא גרה, בילתה, עבדה, נפטרה
כאן היא גרה, כאן היא בילתה, כאן היא עבדה. כאן, בקמדן טאון, שכונה צפון לונדונית דו-פרצופית. נערה צבעונית, קולנית ואפופת אלכוהול מצד אחד; מאובן לא רלוונטי ששואב אותך למנהרת הזמן, אחורה אל עידן הסייבר-גות’ ועוד יותר אחורה לכיוון הפאנק שיק מהצד האחר. אפשר להתפייט ולומר שכמו קמדן, גם איימי היתה קצת דו-פרצופית: פרועה וחסרת מעצורים מחד – ובו בזמן יהודיה משפחתית מנגד.
אפשר, אבל התערוכה, שנושאת את השם המסגיר ‘Amy Winehouse – A Family Portrait’, מעדיפה להתרכז בחלק השני של המשוואה הכמעט בלתי-אפשרית ולהציג בעיקר איימי אחת: את איימי הכשרה של בר מצווה ובית-ספר ומרק עוף.

אילן היוחסין. איימי הכשרה של בר מצווה ובית-ספר ומרק עוף
זה נראה כמו מחטף די מחוכם מצד המוזיאון הותיק, שעבר לפני שנתיים וחצי שיפוץ מאסיבי ב- 14 מיליון פאונד וצריך עכשיו להביא קהל צעיר וחדש כדי להצדיק את ההשקעה; בכל זאת, זו התערוכה הראשונה על וויינהאוס מאז מותה, או בכלל. אבל לא: “התערוכה התפתחה בצורה מאוד אורגנית”, מספרת אביגייל מוריס, מנהלת המוזיאון. “הציעו לנו לארח את השמלה הכחולה של ‘לואלה’, וכמובן שמאוד התרגשנו, גם בגלל השורשים היהודיים של איימי וגם בגלל שהיתה כל-כך נטועה בקמדן. אחרי זה אמרנו שאולי נוסיף כמה אובייקטים אחרים סביב השמלה, וככה למעשה התערוכה צמחה. התזמון של ההשקה מדוייק: בדיוק עכשיו אנחנו סופרים שנתיים למותה”.

שמלת הפייאטים הכחולה שלבשה איימי בפסטיבל גלאסטונברי
למעט השמלה, הפריטים בתערוכה נאצרו בעזרתו של אחיה של איימי, אלכס, תוך שמשפחת ווינהאוס איפשרה למוזיאון גישה מלאה ו”חסרת תקדים” (כך במוזיאון) אל החפצים האישיים שהזמרת השאירה מאחור. במרכז התערוכה עומדות עשרות תמונות משפחתיות אישיות כמו גם אילן יוחסין מפורט, כשמוצגים אחרים, כמו גיטרה, תקליטים ורשימת השירים האהובים עליה כילדה, מתרכזים בצד המוזיקלי של ווינהאוס. פריטים מעניינים במיוחד: ספר בישול עם מתכונים של אוכל יהודי, שקיבלה אחרי שהחליטה ללמוד להכין מרק עוף, וקטע וידאו שבו היא מופיעה בבית-הספר המפורסם לתאטרון ‘סילביה יאנג’, כשהיא בת 14.

ספר בישול עם מתכוני אוכל יהודי, שקיבלה כדי ללמוד להכין מרק עוף

גיטרה, תקליטים ורשימת השירים האהובים עליה כילדה
זה שילוב קצת משונה בין מרק עוף לרוקנ’רול, וכזה שמרגיש לא יציב לכל אורך הסיבוב בתערוכה. האמנם וויינהאוס היתה ילדה יהודיה חסודה מצפון לונדון? ואם כן, עד כמה? אילנה לוריין, זמרת וחברה משותפת, מבארת: “היכרתי את איימי ב- 2001. נפגשנו כשכעבדתי בסוני והיא בדיוק חתמה איתנו דיל, בהופעת אנפלאגד של אומנים חדשים ב- MTV. לא הכרנו קודם, אבל היה לנו כל-כך הרבה במשותף – שתינו בחורות, שתינו זמרות, שתינו ממוצא יהודי אנגלי. החיבור היה מיידי, והתחלנו להסתובב ולבלות יחד די הרבה.

לונדון של איימי. ילדה יהודיה חסודה מצפון לונדון?
“איימי לא היתה דתיה, והקשר בינינו היה מבוסס יותר על מוזיקה ופחות על המסורת, אבל הצד היהודי היה חשוב לה והיא השתדלה לשמור על קשר עם השורשים שלה. ב- 2004, למשל, היא באה לתמוך בי כשהופעתי באירוע צדקה למען בית החולים ’לניאדו’ בישראל, ואפילו שרנו יחד קצת מאחורי הקלעים”. מוריס מוסיפה: “איימי לא היתה דתיה, אבל היא היתה בקשר עם השורשים היהודיים שלה – היא גם הלכה לבית-ספר יהודי כמה שנים”.
אין מקום להשוואה בין התערוכה על איימי ווינהאוס, שסך הכל ממלאת חדר קטן אחד ומציגה עד 15 בספטמבר, לבין הרטרוספקטיבה המטורפת על דיוויד בואי שמציגים במקביל ב- V&A, אז כדאי לתאם ציפיות ולבנות על סיבוב של חצי שעה מקס. בכל זאת, מוריס מספרת על נתוני מכירות מעודדים: “אני לא יודעת אם אפשר לצפות לסולד אאוט כמו ב- V&A, אבל זו התערוכה הכי מצליחה במוזיאון שלנו עד עכשיו”. נו, שוין.