תערוכת צילומים שנושאת את השם ‘NME Music Photography Awards’ מזמינה בועיות מחשבה של גיטרות שבורות וקראוד סרפינג, אבל רק חלק קטן מהתמונות שהגיעו לקו הגמר של תחרות צילומי המוזיקה השנתית ספוגות בזיעת מגברים; השאר מתרכזות בשברירי רגעים עדינים שכמעט היו, או שאולי בכלל לא – אבל הנה מישהו בכל זאת הצליח לתפוס אותם דרך העדשה.

 אם חושבים קצת: המושג 'צילום מוזיקה' תוחם את הכמעט בלתי-אפשרי. לצלם מוזיקה? זה כמעט כמו לכתוב על מוזיקה, שזה כמעט כמו לרקוד על ארכיטקטורה הרי (וידוי ממקור ראשון). ובכל זאת, התמונות שהציגו אתמול בפתיחה החגיגית של התערוכה (שפתוחה רק עד סוף החודש) הצליחו לפמפמם בבטן כמה באסים.

התערוכה מסכמת תחרות שנתית שעורך ה- NME, וככזו, היא מציגה את התמונות הזוכות מתוך מי יודע כמה אלפים של תמונות מועמדות, פלוס המון תמונות אייקוניות אחרות שהופיעו בעיתון במהלך השנים. היו שם, לפחות על הקירות: קאט פאוואר, יה יה יהז, הקילרז וקהל פסטיבלים של כמה עשרות אלפים.

כל תמונה והסיפור שלה, כל פריים והשיר שלו, כל תעשיית המוזיקה מתמנגלת לצלילי שערים של העיתון ואז קצת שקט. מכריזים על הזוכים בשש הקטגוריות השונות, ואורית פניני שוב לוקחת פרס – בשנה שעברה היא ניצחה בקטגוריית הפורטרטים, השנה זו היתה קטגורית בחירת הקהל שדירגה את התמונה שלה במקום הראשון.

אורית, צלמת עסוקה ומוערכת בתעשיית המוזיקה והאופנה בארץ ובלוגרית עולה כשלעצמה, שוב הגיעה לעיר במיוחד כדי לקבל את הפרס שלה. ציניקנים, דפדפו מכאן: זה מרגש. אני הכי לא חושבת שכל “היא/הוא משלנו” ראויים למחיאות כפיים סוערות רק מתוקף היותם, אבל במקרים מסויימים, כאלה שמשלבים ביצים גדולות עם כשרון גדול – נו, הבחורה זכתה בפרס על צילום בתחום המוזיקה מטעם עיתון המוזיקה החשוב ביותר בבריטניה, עם תמונה מקסימה ממש, פעמיים! – לגמרי צריך לעשות סאם נויז.

בשנה שעברה היא זכתה עם פורטרט של להקת ‘אומללה’, שהיא צילמה בבאולינג בהרצליה ושלחה לתחרות בתקווה קלושה שאולי העיתון יפרסם אותה מתישהו באתר; השנה היא זכתה עם תמונה של עדי אולמנסקי המתוקה שצולמה בגלידריה בבן יהודה, שמציגה בתערוכה רק עוד סוף השבוע הזה.

דבר הזוכה: “אני מקווה שזה מקדם אותי צעד קטן נוסף לכיוון של רובי וויליאמס”.