דברים שהייתי מצפה מעצמי: להשתעמם בקלות, במיוחד אם אני כבר מכירה את השטאנץ; לרצות להחליט מה עושים, וכמה ומתי; לתעב כביסות, בטח של מצעים כבדים. הפתעות בחיים: אורחים שבאים לחופשת טורבו עירונית ומפריכים אמונות קדומות-כנראה על עצמי, או במילים אחרות – אין כמו להיות תיירת בעיר שלך. וללכת לאתרים תיירותים בפעם השלושים לפחות, ולכבס, ולעשות מה שהאורחים רוצים, ולכבס, ולראות עוד מחזמר (ולכבס. רחמים על העוזרת).

לראות עוד מחזמר. אין כמו להיות תיירת בעיר שלך
“ההגדרה המדוייקת היא מחזבל”, מצטנקן הנגרר שאיתי לפני שאנחנו פוגשים את האורחים התורניים להצגת ערב של ‘Singing in the Rain’, גרסת הווסט אנד ללהיט הקולנועי מ- 1952. אנחנו מגיעים ל- Palace Theatre כמעט ספוגים בגשם, ככה שהטייטל הולם בהחלט; זה לא ממש מפריע לנו – מה שכן מרגיז הוא התאטרון עצמו. כולו. זה תאטרון גרוע עם מושבים גרועים, גם אלה ששילמנו עבורם לא מעט כסף, ואני כל פעם שוכחת עד כמה. אפילו את ‘פריסילה מלכת המדבר’ המבדח בהחלט התאטרון הזה הצליח להרוס לי, קיו החלטה – לא עוד. אם זה מופיע שם, אני לא מופיעה שם.

Palace Theatre. תאטרון גרוע עם מושבים גרועים
כשזה מתחיל, זה פתאום ברור. העלילה הקלאסית של ‘סינגינג’ נשלפה מהמגירות דווקא עכשיו בעקבות ההצלחה הקולנועית האדירה של ‘הארטיסט’. שניהם עוסקים בכוכבי סרטים אילמים, במרכז שניהם עומד רומן מאותגר ושניהם עושים פיל גוד, ורי גוד. אלא שבגירסה הבימתית שלו, ‘סינגינג’ קצת מקרטע עם התחלה איטית.

מקרטע עם התחלה איטית. מאוד איטית
ותלבושות חסרות השראה, ועיבודים מוסיקליים לא משהו, וקאסט משופשף אך מעוייף – זה ממש מבאס לי לכתוב, אבל בזמן האחרון אני קצת מתאכזבת מהמיוזיקלס הספיציפיים שיוצא לי לראות. אבל: ייתכן בהחלט שהציפיות שלי מוגזמות.

'סינגינג'. קאסט משופשף אך מעוייף
נקודת אור, כי בכל זאת בודרנו: שרה פאיין האדירה, שמשחקת את התפקיד המאתגר של לינה לאמונט. העלילה מציגה את לינה בתור הכוכבת שלא מגיע לה להיות כוכבת – וככזו, היא כמובן משניאה את עצמה על הקהל די מהר. לא ולא; פאיין עושה את לינה קורע, ליטרלית, גם את עור התוף. לינה שלה צורחת ובוכה ומתייפחת ומייפחת את הקהל שמנגב דמעות של צחוק.

נקודת אור: שרה פאיין האדירה, בתפקיד המאתגר של לינה
והנה הפינאלה – הכי גראנד, עם ריקודי סטפס סוערים מקסימים ובמה נוטפת גשם ומטריות צבעוניות, שהלוואי והיו לנו כשיצאנו החוצה, חזרה אל הגשם האמיתי. מבחר ציטוטים: “מחזמר נחמד” (האורחים), “מחזבל נחמד” (הנגרר), “המחזמר הבא יהיה נחמד” (אני. לעצמי).
נטלי
נו, השאלה המתבקשת: את ספר המורמון ראית?
הלית
נטלי – עדיין לא! לגמרי הבא בתור.
נופר
אכן אחת מהפעילויות המתועבות עלי ביותר. גם כשישבתי בשורה הראשונה במאמא מיה עם הקאסט המקורי, והטון של השירה שלהם זה משהו נורא, והעלילה שהולבשה על השירים פשוט הרסה וכל מה שעבר לי בראש זה
Haven't the Jewish people suffered enough?
פרסילה דווקא היה מוצלח (אפילו ראיתי פעמיים) אבל בעיקר בגלל הדראג קווינס… מסקנה, שימי אותי מול דראג קווין וערמות של נצנצים ורודים וזה מספיק כדי לשמח אותי…
הלית
נופר, דווקא ראיתי מיוזיקלס טובים (למשל פריסילה שאכן היה משעשע). נראה לי שאני פשוט ב"שבע השנים הרעות של המיוזיקלס" שלי, או משהו…
נטלי
ספר המורמון נפלא ממש (רק לא מזעזע וחתרני כמו שמוכרים לך. בפרט לא אם ראית סאותפארק).
וכל יום בחמש וחצי יש הגרלה לכרטיסים בשורה הראשונה (!!) בעשרים פאונד (!!). ההרשמה להרגלה מחמש עד חמש עשרים וחמש.
ומספרים שגם מטילדה מדהים.
נטלי
את חבה לעצמך ללכת לראות את מתילדה.
עוצר נשימה וחונק את הגרון (ושאר סופרלטיבים שנשמעים קטלניים).
דנה
הי, איזו הצגה את ממליצה לאמא וילד בן 14 לראות בלונדון?
תודה רבה
הלית
היי דנה, הילד מבין קצת אנגלית? אם לא, האפשרויות כמובן הרבה יותר מצומצמות..