פעם שאלו את קייט מוס איך, אם בכלל, היא שורדת את מקצוע הדוגמנות במשך קרוב לעשור. "אני לא", היא מיהרה לתקן, "אני פשוט שיכורה. כבר עשור שלם שאני שיכורה". אדפטציה קלה של מהות התכנים, לוח הזמנים, מנת המשקל ומנת המשכל (אני מקווה), ואני יכולה לשים את עצמי בנעלי הסטילטוז הגבוהות של קייט היפה.

"כבר עשור שלם שאני שיכורה" (ציטוט של קייט מוס, הדהוד שלי)

עד כדי כך שמצאתי את עצמי מצטטת אותה השבוע, בניסיון להסביר לחברים שביקרו בממלכה איך ולמה ומתי ומתי לא – “מה זאת אומרת אין כזה דבר?!” – שותים פה אלכוהול. בהתחלה הם היו קצת ספקנים; לשתות יותר מכוס יין אחת?, הם הרימו ארבע גבות יחד, ויותר מפעמיים בשבוע?!, הם נשארו עם שתי לסתות פתוחות. אבל חמישה ימים אל תוך הביקור שלהם – חמישה ימים מוטרפים במיוחד של טלוויזיה מהארץ באינטרנט דרך מקרן ושל בלבול ודאגה ופחד ועצב – והם מהנהנים במרץ: זה עובד, החרא הזה.

לשתות יותר מכוס אחת? ויותר מפעמיים בשבוע??

כל הפתיח הזה רוצה להבהיר: גם כאן, בעורף השני, המרוחק, היו (תוהה אם זה לא קצת פזרני להשמיש כאן לשון עבר) ימים קשים. בין דאגה לשלום המשפחה והחברים בארץ ובין הייאוש מהדיווחים המוטים במדיה הבריטית ובין נסיונות כושלים מראש להסביר לחברים מקומיים מה שם קורה שם, פאקינג, לא נשאר כלום מה”שקט” הזה שכולם כל הזמן רומזים שאמור להיות לי כאן ועכשיו.

זה עובד, החרא הזה

זה היה באפרינג אחד יותר מדי שדחף אותנו החוצה בסוף. מצויידים בסיסמת המבצע “אם שותים, כן שוכחים”, העברנו את המפקדה לשולחן אינטימי ב- Experimental Cocktail Club, הסניף הלונדוני של מועדון הקוקטיילים המפונפן מפריז. זו לא הפעם הראשונה שלנו שם; המקום הזה הוא חיה נדירה, מוטציונית כמעט, בג'ונגל האלכוהולי של הבירה האנגלית, וכזה שאנחנו שמחים לחזור אליו שוב ושוב, בדרך-כלל בנסיבות קצת יותר עולצות.

מאחורי הדלת המתקלפת הזו

מסתתר מועדון קוקטיילים שיקי פלאס פלאס

והנה מכינים לי תרופה!

פתוח לקהל הרחב עם כוכבית – כלומר מסתתר מאחורי דלת אנונימית ומתקלפת בצ’יינה טאון, לידה באונסר קשוח שמתרצה לגמרי אם אומרים לו את השם הנכון של המנהל הנכון, ומתרצה חלקית אם נחה עליו הרוח – 'אקספרימנטל' משקשק תחכום אלגנטי עם וייב עירני לכדי באר שיקי פלאס פלאס. תאורה רכה, כיסאות קטיפה מפנקים, קהל מתוקתק – יש ב’אקספרימנטל’ הכל, אבל יותר מזה – יש שם קוקטיילים פשוט מעולים.

עוד אחד, וזהו

מה הכי כדאי: ‘אולד קיובן’ עם האוואנה שלוש שנים, ליים, סירופ ג’ינג’ר, מנטה, אנגוסטורה ביטרס ונגיעה של בליקאר-סלמון הוא הפייבוריט שלי, אחריו אני אוהבת את ‘סטון ראפט’, שמורכב מטקילה בניחוח צ'ילי, שרי, נקטר פירות, ביטר ומקל סלרי. עוד שווים לקיחה בחשבון: סן ז’רמן (ג’ין, חלבון ביצה, מיץ מלפפון), מרטיני קלאסי מתוך תפריט וינטג’י מיוחד ושעת הסגירה המאוחרת-יחסית, שהשבוע היתה יעילה יותר מכל מהלך פוליטי-מדיני באשר הוא. לא שזה קשה וזה.