נתונים סטטיסטים מספרים כי הקהילה ההודית בלונדון מהווה כמעט שבעה אחוזים מכלל אוכלוסיית הבירה האנגלית. זה נתון שקל להרגיש בטיול אקראי בעיר, שהרי יש פה המון מסעדות הודיות (לפחות שמונה מאות וקצת, אם להאמין לטריפאדווייזור) ורחובות שלמים שנראים כמו סצנות מ”סלאמדוג” (סולמית: באנגלס מקוריים באיזור ווייטצ’אפל, ממש מחוץ לטיוב; סארי חגיגי בסאות’הול, הדלהי של לונדון).

מפוצץ כאן: שבעה אחוזים מכלל אוכלוסיית הבירה האנגלית

על הרקע הזה מחפש כמעט כל מי שמגיע לביקור את “ההודית הכי טובה”. כשהוא שומע ש”אין בעיה, אפשר לאכול כאן קארי הגון בכל פינה”, הוא מגיב ב-“!!!?” וב- “%$#%”. מה זאת אומרת, הוא אומר, ואני אומרת – מנסיוני, קשה ליפול פה עם אוכל הודי. רוב ההודיות בעיר הן מסעדות משפחתיות מסורתיות שמגישות אחלה אוכל במחירים מצחיקים – בעיקר אם משווים אותם לאלה של ההודיות המנופחות בתל-אביב (שמונים שקל לצ’יקן טיקה?? כשמסעדה אותנטית בשכונה יקרה בלונדון מגישה את אותה מנה בחצי מחיר?? אתם לא רציניים).

קשה ליפול כאן עם מסעדה הודית, אבל הנה אחת טובה במיוחד

אבל האורח רוצה מיוחד, ומיוחד האורח יקבל. גיחה לאחד הסניפים (הם מתרחבים כל הזמן – שווה לבדוק באתר) ואנחנו בתור ל-Dishoom החדשה מינוס (אין אין אין הזמנות מראש). דישום היא לא עוד הודית קלאסית, אלא “בית-קפה פרסי בסגנון בומביי” עם תפריט ססגוני ואווירה עדכנית. לא להתבאס מהתור: באים מוקדם יחסית או בצהריים ומקסימום שותים צ'אי מתוק ומחכים רבע שעה.

לא עוד הודית קלאסית, אלא "בית-קפה פרסי בסגנון בומביי”. דישום

בפנים, מבט לכיוון הכרזות הבוליוודיות המחודשות (להיט!) ואז אחד על התפריט הארוך. קשה לבחור: בבוקר, למשל, יש נקניקיה עם ריבת צ’ילי בתוך לחם נאן (פראפרזה הודית על החטיף הבריטי האהוב) ולאסי בריאות עם בננה, מנגו ושיבולת שועל. בצהריים ובערב אפשר לאכול מנות קטנות יותר כמו ‘ואדה פאו’ (תבשיל תפוחי אדמה וצ’אטני בלחמנייה) או טוסט גבינה עם צ’ילי (לא הכי הודי אבל בהחלט הכי טעים!), וגם מנות גדולות כמו צלעות טלה חריפות, סלט שריפס ופומלה או עוף ברימון, ליים וצ’ילי.

טוסט גבינה עם צ’ילי. לא הכי הודי אבל בהחלט הכי טעים!

יש גם לחמים מעולים וקוקטיילים מפתים (לב: בוליבליני, הוא בליני ורד, ליצ’י ופטל) וגם מנות הודיות יותר סטנדרטיות, כולם במחירים שווים לאללה (3.50 – 5.20 פאונד למנות הקטנות, 5.50 – 11.50 לגדולות). חריף בלשון, המכנסיים לוחצים, צריכים ספה דחוף? רדו לבאר של ‘דישום’, קומה אחת למטה.