הבריטים, זו מסקנה שלא בישלתי ברגע, די אוהבים לזייף.

תנו להם כמה בירות בפאב, והם צורחים את אואייזיס בכל הכוח. תנו להם כמה בירות בבית, והם מזילים דמעה כשמישהו אחר עושה את זה (‘כוכב נולד’ או ‘אקס פקטור’ או יש לזה עוד מלא שמות אחרים). תנו להם קוקטיילים וכובעי קאובויז נוצצים, והם ישלמו על זה לא מעט – בעיקר אם זה מגיע תחת הכותרת הנכונה-לכרגע.

ככה מצאתי את עצמי ערב היסטורי אחד ב- Lucky Voice, בר-קריוקי מלוטש עם חדרים פרטיים שלא היו מביישים אף רשת יפנית. הסיבה היתה מסיבת רווקות של חברה, המסיבה התחילה כשגילינו את כל האקסטרות שהגיעו עם החדר האדמדם והמבודד אקוסטית (היי, תנו צ’אנס) שלנו. אורות מרצדים בשליטה עצמית – צ’ק. קופסת אקססוריז משעשעת לחימום המיתרים – צ’ק. מלצר פרטי עמוס בקבוקי פרוסקו – צ’ק. רפטואר מרצד בשפות שלא מבינים, כמו זה שנאלצתי להתמודד איתו פעם בטיוואן – את זה דווקא אין, אבל היי, יש את אואייזיס (לא בחירה שלי!) בליסטה.

ואת B-52’s עם 'Love Shack' ואת ‘Just a Girl’ של נו דאוט ואת אלביס (‘Suspicious Minds’), אסטל (‘American Boy’), פרינס, בריטני, די-לייט, בלר, אבבא. יש בקטלוג ששת אלפים פלייבקים ובאתר החדש אפשר להכין פלייליסט מראש; זה הכי חנוני אבל לגמרי כדאי, אחרת תמצאו את עצמכם מנסים לשכנע את ג’ולי לרדת מ- ‘Bohemian Rhapsody’ (ללא ספק שיר הקריוקי הגרוע ביותר בכל הזמנים) אחרי הבקבוק השלישי.

פאסט פורוורד שנתיים. חמישי בערב, הגשם ממשיך בשלו. מישהו מהעבודה מציע להתעודד עם דרינק ב- The Social, הדי ג’יי בר החלוצי והמעולה של רובין מ- Heavenly Records. במדרגות לקומת המרתף כבר שומעים שמשהו קורה כאן הערב: הביט דופק, הקהל שואג, המיקרופון עף בין הידיים, עוד שנייה אמינם קופץ מאחור. הפלייליסט הפעם שונה לגמרי: ג’יי זי, קיו-טיפ, דיזי ראסקל, באסטה ריימס, מיסי אליוט, לודאקריס; לא סתם קוראים לזה ‘היפ הופ קריוקי’.

מי שרוצה לעלות לבמה הקטנה צריך להירשם בתחילת הערב, ותכל’ס גם להתאמן בבית – כאן אין מילים על המסך, וחלק מהמופיעים הם חצי-מקצוענים שבאים להשתפשף על הקהל (המבסוט אימים! איזו אווירה). לעומת החדרים הפרטיים של ‘לאקי’ (40 – 80 פאונד לשמונה אנשים, תלוי מתי), הכניסה ל’היפ הופ קריוקי’ עולה כמעט כלום: 5 פאונד בדלת ו-3 אם נרשמים מראש. להוסיף, בשני המקרים: שני פאונד לחפיסת סטרפסילס ביום המחרת.