היום יום הולדת, ואתמול בערב נפתחו החגיגות רשמית. נשלפה מתיקיית המסעדות המגונדרות בבוקמארקס: Viajante (בפורטוגזית: “טייל”), שגזלה זה מכבר להסטון בלומנטל את שרביט המנצחים בגזרת הגסטרונומיה המולקולרית – או לפחות כך הרעימו קולות סמכותיים באוזניי.

אז הזמנו שבועיים מראש, פינינו ערב שלם, צמנו יום שלם (אוקיי, צמתי. להוציא שוקולד), מירקנו את העקבים (שוב אני) ויצאנו לכיוון בת’נל גרין שבמזרח העיר, בידיעה שבזמן הזה בשבוע הבא אין סיכוי שנסכים להתקרב לאיזור (הנה הנה מגיע האיזכור המחייב לאולימפיאדה – גמרנו עם זה – וחזרה לעניין). בדרך לשם קריינתי באוטו ביקורות פומפוזיות של מבקרי אוכל אנגלים שבעיקר יצאו משם רעבים. זה לא היה הזמן להתגרות במיצי העיכול שלי, שכמעט פרקו את הטלפון, אז החלטנו שליתר בטחון, צריך לרפד את הקיבה בצ'יפס. גסטרונאוטים ככל שנהיה, בסופו של דבר, צריך גם לאכול.

ויאחאנטיי. בסופו של דבר, צריך גם לאכול

בטן משומנת ואנחנו בפתח החלל הנעים של ‘ויחאנטיי’. עשרה שולחנות, תאורה מתונה, דקורציה לא משהו – ובכל זאת, זה עובד. כנראה בגלל המטבח הפתוח, שמשרה אווירת תכונה מרגשת ועם זאת נינוחה. המטבח הוא סוג של במה, והשפים הצעירים שבחר נונו מנדז, השף הראשי והבעלים, הם שחקנים אידיאליים עבור מי שמנהל מסעדת מישלן עם השפעות פורטוגזיות, יפניות, דרום אמריקאיות ותאילנדיות: כולם רב-לאומיים, חייכנים ובעיקר מקצוענים.

השפעות פורטוגזיות, יפניות ותאילנדיות. מרק זיתים להתחלה

התפריט ב’ויאחאנטיי’ כולל שש, תשע או שתים-עשרה מנות בלתי-ידועות מראש. במקסימום זה לוקח ארבע וחצי שעות – די המון, אז ביקשנו “רק” תשע שלקחו שלוש וחצי. בפועל יצא שהגישו לנו שבע-עשרה פעמים: חמש פתיחיות, מנת לחם, שבע עיקריות, מרענן חיך, שני קינוחים ומנת פטיפורים, כשבין לבין שתינו יינות אדומים טעימים ולא הרגשנו איך הזמן עובר.

שש, תשע או שתים-עשרה מנות בלתי-ידועות מראש. בתמונה: דג ועוד

כל המנות הגיעו על שלל צלחות, אבנים, קרשי עץ ומגשים מעניינים כשלעצמם, לא בלי כל השטיקים המולקולריים האפשריים (קרח יבש, ג’לטין, אבקות, מרקמים, מתוק במקום מלוח, מלוח עם מתוק).

נתח בקר מושלם במיוחד עם עגבניות ירוקות חמות

מוצלחים במיוחד היו מרק זיתים שהגיע עם קציפת יוגורט, פירורי ג’ינג’ר וחתיכות פיסטוק (יותר שלוש כפות ממרק – אבל איזה כפות!), חטיף אמרנט עם חמציצים ואבקת פופקורן (שהוגש רק עם סכין), תפוח אדמה מיניאטורי עם עיסת שמרים (שנתבקשנו לאכול עם היד), מגש לחמים מצויין (עם חמאות רכות כגלידה), נתח בקר מושלם במיוחד (הושרה במרינדת אדובו, קיבלנו גם עגבניות ירוקות חמות) ו’עוגת הג’ינג’ר של סבתא’ – הקינוח הכי נימוח ועדין שאפשר לדמיין.

חטיף אמרנט עם חמציצים ואבקת פופקורן, שהוגש רק עם סכין

סלט, לא בלי כל השטיקים המולקולריים: קרח יבש, ג’לטין, קצף

המנות מגיעות על צלחות, אבנים, קרשים ומגשים. דג מספר שתיים

'עוגת הג’ינג’ר של סבתא’ – הקינוח הכי נימוח ועדין שאפשר לדמיין

שורה אמצעית: רעיון הצ’יפס המופרך מעט היה, בדיעבד, לא פחות מגאוני. אם היינו מגיעים ל‘ויאחנטיי’ רעצבנים, לא היינו יכולים להנות מהחוויה החושית שמציעים שם עד הסוף.

מכאן גם השורה התחתונה: שילמנו 260 פאונד לסעודת מלכים ננסיים – לא לארוחת ערב. אז בטח, אפשר להניח לשורש פ.ל.צ.נ לעשות בראש את כל הסלתות שבא לו, אבל אפשר גם לקבל את הקונספט הזה, להתמסר למנדז ולהנות מערב בלתי-נשכח של טעמים. שתזכו לשנה הבאה, או – עדיף אפילו – בנוכחית.

* עדכון, מאי 2014: המסעדה נסגרת החודש. אוף – אבל נונו מנדז מבשל עכשיו ב- Chiltern Firehouse הנחשקת