פוסטים לפי שכונה: Piccadilly Circus

מחניודה לונדון

מחניוקיי

דברים טובים, במקרה של הבירה האירופית, לא באים בשלשות. הם לא באים בכלל, או שהם באים בערימות רציניות. איך שנגמר החורף המבאס ונטול החיים, הסבבה מיד עושה מחטף ומשתלטת על העיר: יש אור עד עשר בלילה, ושמש נעימה, וברביקיו בחצרות, ודרינקים ברחובות, ומלא פסטיבלי מוזיקה שווים, והמון מסעדות חדשות שחייבים לבדוק – כולל אחת ויחידה שהנה מוקפצת לראש הרשימה, נכון, תנו לי את זה, כולם ב-י-חד – המסעדה החדשה של מחניודה בלונדון. כאייטם... המשך »
ספר המורמונים

מי אמורמון

כל בריטי אורגינל יודע שבולנטיין דיי חובה להביא לאישה שוקולד ופרחים, וכל יעני-בלוגרית לונדונית יודעת שבחג האהבה האמור כדאי שתפרסם פוסט מלבב תואם – ורצוי כזה שממליץ על בילוי רומנטי ריחני לשניים. אז לא: אין לי היום המלצה לפעילות פוצ׳י מוצ׳י ורדרדה עם נצנצים, יש לי אנטי-המלצה למחזמר סאטירי בוטה על כנסייה פוליגמית, שאני וה- hubby ראינו במסגרת חגיגות אחד התאריכים הזוגיים שלנו (סופרים לי פה אוקסימורונים?). עכשיו, הקבועים של הבלוג... המשך »
נופי

פרופסור שקשוקה

מעטים הם הדברים שיצליחו לגרור אותי לאותו איזור שאני נוהגת לכנות לא-בלי-כוונות-פרובוקטיביות 'הגטו'. זה לא שיש לי משהו נגד השכונה היהודית שבצפון העיר, זה יותר מה שאין לי בעדה – כי הרי לשבת בבית קפה בשם ‘פלורנטין׳ ולדבר על פלורנטין, יכולתי, אם הייתי רוצה, לעשות בפלורנטין. אז אני אומרת לא, ככל שאני מצליחה, לשכונה ההיא – וגם לשכנותיה, הפיזיות והרוחניות – אפיליו במחיר של פרצוף נעלב מולי. עד שבא לי טעם של בית. כן, נו, גם אני קלישאה... המשך »
ספייס גירלז

ווסט אנד גירלז

הפעם באמת התעליתי על עצמי: עשרים דקות לפירוק מזוודה והעמדת מכונה ואז גם חליצת נעליים, ניעור תלתלים, בדיקה זריזה של הספה בבית. איזה כיף להיות בבית. נסיעת עבודה כזו וגם אחרת של שבועיים אל הווסט קואוסט האמריקאי – לא, אין לי את החוצפה להתלונן – ועדיין, לא משנה לאן נוסעים, בסופו של דבר אני מתגעגעת. זו הסיבה שהביאה אותי לכאן שתמיד מחזירה אותי בסוף: נו, המוזיקה. בטח, הוליווד כאילו נוצצת, ואכן, סן פרנסיסקו כאילו מתוחכמת, אבל איך... המשך »
בארים בלונדון

אם שותים

פעם שאלו את קייט מוס איך, אם בכלל, היא שורדת את מקצוע הדוגמנות במשך קרוב לעשור. "אני לא", היא מיהרה לתקן, "אני פשוט שיכורה. כבר עשור שלם שאני שיכורה". אדפטציה קלה של מהות התכנים, לוח הזמנים, מנת המשקל ומנת המשכל (אני מקווה), ואני יכולה לשים את עצמי בנעלי הסטילטוז הגבוהות של קייט היפה. עד כדי כך שמצאתי את עצמי מצטטת אותה השבוע, בניסיון להסביר לחברים שביקרו בממלכה איך ולמה ומתי ומתי לא – “מה זאת אומרת אין... המשך »
חנויות בלונדון

טרנד מפוקסל

הוחלט סופית: בפעם הבאה שאני שומעת על “מהפכה! החנות החדשה שלנו היא אובר-דיגיטלית, אולטרה-טכנולוגית וסופר מוכנה לעתיד”, אני מבטיחה לנסות לצרוח. מילא עיתונים שהופכים לאתרים, עיתונאים שנהיים בלוגרים ותינוקות בני שנה שמפצחים את האטום בהינף אצבע מאוייפדת פיצפונה (אני בעד שלושתם, כמובן), אבל חנויות – פיזיות, ברחוב, לא באינטרנט – שעוברות מהפכה דיגטילית? ממה בדיוק מורכב הצמר גפן המילולי הזה... המשך »
מסעדה יפנית בלונדון

מה, רק מרק?: אודון

זה היה רק עניין של זמן עד שהאופוריה הקיצית תתפוגג והמציאות האפרפרה תוציא לשון ארוכה-מטפטפת ותכריז: "הנני!”. זה היה גם עניין של זמן עד שהמיני-פיקניק הצהריימי של סושי וגלידה בסוהו סקוור יחזיר את המפתחות לארוחת צהריים ותיקה וחמה יותר, המלכה הבלתי-מעורערת של הלאנצ'ים – הלא היא קערית המרק. ולא כל קערית מרק, אלא רק כזו שעשתה לכאן דרך פתלתלה מיבשת אחרת, כי בדומה למוצקים, גם המזון הנוזלי המועדף עליי מגיע... המשך »

נכנס יין

התשובה הקבועה שלי לשאלה “מה את אוהבת לשתות” היתה פעם “הכל, והרבה”, חצי משפט-מחץ שעם הזמן נמתח, קוצץ, שובש ולבסוף גם הוחלף. השנים סיננו החוצה לא מעט משקאות מטרידים (מבוגרים, אימרו לא לסמבוקה) וחילחלו פנימה הרבה אחרים מטריפים (גו גו גולדוואסר!), כשהיין לעולם שמר על מקום טוב באמצע. בתור משקה. לא בתור נושא לשיחה פילוסופית וגם לא בתור מה שהיה יכול להיות משכנתא לבית קיץ בקרואטיה. מקום שקורא לעצמו... המשך »

גוד סייב דה קינג

 כבר שבע שנים שגופתו המפוסלת בפלסטיק של פרדי מרקיורי מתנוססת בגאון מעל תאטרון ה'דומיניון' שבמרכז העיר. שבע שנים משגשגות, במהלכן צבר המחזמר ‘We Will Rock You’ מאות שעות של מחיאות כפיים סוערות. השנה, כך לוחשות השמועות, זה נגמר. לא בלי הצגת-המשך שכבר נמצאת בשלבי תפירה, ועדיין; קשה לדמיין את הצומת הגדולה שבמרכז הסוהו בלי פרדי הגאה. וגם לא צריך: פרדי אולי הולך, אבל מייקל – ג'קסון! המלך! – נוחת בבירה הבריטית.... המשך »