דברים טובים, במקרה של הבירה האירופית, לא באים בשלשות. הם לא באים בכלל, או שהם באים בערימות רציניות. איך שנגמר החורף המבאס ונטול החיים, הסבבה מיד עושה מחטף ומשתלטת על העיר: יש אור עד עשר בלילה, ושמש נעימה, וברביקיו בחצרות, ודרינקים ברחובות, ומלא פסטיבלי מוזיקה שווים, והמון מסעדות חדשות שחייבים לבדוק – כולל אחת ויחידה שהנה מוקפצת לראש הרשימה, נכון, תנו לי את זה, כולם ב-י-חד – המסעדה החדשה של מחניודה בלונדון. כאייטם... המשך »

מעטים הם הדברים שיצליחו לגרור אותי לאותו איזור שאני נוהגת לכנות לא-בלי-כוונות-פרובוקטיביות 'הגטו'. זה לא שיש לי משהו נגד השכונה היהודית שבצפון העיר, זה יותר מה שאין לי בעדה – כי הרי לשבת בבית קפה בשם ‘פלורנטין׳ ולדבר על פלורנטין, יכולתי, אם הייתי רוצה, לעשות בפלורנטין. אז אני אומרת לא, ככל שאני מצליחה, לשכונה ההיא – וגם לשכנותיה, הפיזיות והרוחניות – אפיליו במחיר של פרצוף נעלב מולי. עד שבא לי טעם של בית. כן, נו, גם אני קלישאה... המשך »

זה היה רק עניין של זמן עד שהאופוריה הקיצית תתפוגג והמציאות האפרפרה תוציא לשון ארוכה-מטפטפת ותכריז: "הנני!”. זה היה גם עניין של זמן עד שהמיני-פיקניק הצהריימי של סושי וגלידה בסוהו סקוור יחזיר את המפתחות לארוחת צהריים ותיקה וחמה יותר, המלכה הבלתי-מעורערת של הלאנצ'ים – הלא היא קערית המרק. ולא כל קערית מרק, אלא רק כזו שעשתה לכאן דרך פתלתלה מיבשת אחרת, כי בדומה למוצקים, גם המזון הנוזלי המועדף עליי מגיע... המשך »