פוסטים לפי תגית: סודי

Camden Beach

סוף כל חוף

איך יודעת בחורה שהיא, מה לעשות, מתאנגלזת? א. היא כל הזמן מתלוננת שקר לה, ואז, כשסוף סוף נהיה קצת חם – שחם לה. ב. היא מסוגלת לשתות בפאב עמידה. לעזאזל, היא מסוגלת לשתות בכל מצב. ג. ברחוב, פעם בעשרים שניות, לעובר אורח שנתקל בה בעצמו: ‘סורי’. ד. (כמעט) כל התשובות נכונות. כל הפותר נכונה זוכה בבקבוק בירה ריק וטרמפ ל’קמדן ביץ’, חוף הים המלאכותי שמתמקם כמדי קיץ מעל וניו ההופעות המצויין Roundhouse. זה אמיתי: יש כאן חוף... המשך »
לונדון תעלה

תע-לול

לפעמים יש תירוץ, לפעמים יש סיבה ולפעמים יש סיבה טובה מאוד. לי, בעניין תדירות הפוסטים הבלתי תדירה שנרשמה כאן בחודשים האחרונים, יש לפחות שתיים; הייתי בהריון – סוג של פעמיים. עם טיה, 3.5 קילו (במקור) של חמידות מרוכזת ברוטב של מתיקות מצומצמת, ועם בית חדש, לא יודעת כמה טונים של כל מיני חומרים שעושים אבק, ששיפצנו ממש כל ההריון ועד שטיה נולדה. הבית החדש נמצא בשכונה החדשה-ישנה שלי, שכוללת את הרחוב האהוב עליי בעיר. אם... המשך »
לונדון טיוב

לא-נדון: מה לא לעשות

רוב הזמן אני מטפטפת לכם מה ואיפה כדאי לעשות, פתאום זה היכה בי – מה לא לעשות זה אפילו יותר חשוב. אז הנה, 20 אנטי-המלצות גורפות לביקור טוב במיוחד בעיר הטובה בעולם, או יותר נכון, 20 טעויות נפוצות שתיירים ישראלים עושים בלונדון, כולל קלאסיקות כמו שופינג התאבדותי בפריימרק (למה?!), ארוחה סתמית בווגאמאמא (מספיק), לינה במלון רע בראסל סקוור (שנות השבעים שלום), הסעות לא משתלמות מהשדה (העיקר שהנהג מדבר עברית) ועוד... המשך »
בתי קפה בלונדון

פיפי ולשתות

הגשרים שחוצים את התמז כשהשמש-שאין כבר שוקעת. תחנת הרכבת המעוצבת של ווטרלו בבוקר יום קייצי נדיר. מגדל השארד החדש באמצע לילה ארוך, מזרקות הירק העתיקות בריג'נטס פארק בכל שעה ממש, המבנה שבו שוכן הסופרמרקט, גם בביקור החמישים וגם זה של העסק שלך, שאת רואה כמעט כל יום – לרשימת האתרים הארכיטקטונים המפעימים בעיר הזו פשוט אין סוף. לכל בניין יש היסטוריה, בכל פינה יש עתיד, מספיק לצאת לרחוב המסוים... המשך »
Somerset House

קיץ מהסרטים

לונדון, ממש כמו בסיפור על דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, היא יצור דו-פרצופי בלתי צפוי. בחודשי החורף הארוכים היא מחמיצה פנים, מוציאה לשון ומסובבת עורף קשוח אל מול מיליוני נתיניה האומללים; ימי קיץ חמימים, לעומת זאת, יימצאו אותה מחייכת מאוזן לאוזן, חושפת שורות נוצצות של שיניים צחורות ועושה עם הידיים את ה’מובוט’ (הטיפשי! שמישהו יגיד את זה בקול רם) של מו פארה. מה משני התרחישים יקרה מתי קצת קשה לחזות; עונות השנה הן עסק נזיל באיים... המשך »
נופי

פרופסור שקשוקה

מעטים הם הדברים שיצליחו לגרור אותי לאותו איזור שאני נוהגת לכנות לא-בלי-כוונות-פרובוקטיביות 'הגטו'. זה לא שיש לי משהו נגד השכונה היהודית שבצפון העיר, זה יותר מה שאין לי בעדה – כי הרי לשבת בבית קפה בשם ‘פלורנטין׳ ולדבר על פלורנטין, יכולתי, אם הייתי רוצה, לעשות בפלורנטין. אז אני אומרת לא, ככל שאני מצליחה, לשכונה ההיא – וגם לשכנותיה, הפיזיות והרוחניות – אפיליו במחיר של פרצוף נעלב מולי. עד שבא לי טעם של בית. כן, נו, גם אני קלישאה... המשך »
union jack cupcake

שלוש בעשר

בדיוק לפני עשר שנים נחתתי בהית׳רו עם שתי מזוודות בינוניות וחלום אחד גדול. דחסתי במזוודות המון תקליטים והרבה נעליים וכמה סוודרים עבים שאמא הכריחה אותי לקנות בסנטר שבוע לפני הנסיעה – וזהו, בערך. בדיעבד, רשימת ציוד המחנאות הקצרה הזו השאירה בחוץ יותר מדי סעיפים אקוטים: לא היו לי הדרכון הנכון או הארנק התפוח הנכון וגם לא בן זוג או עבודה שחיכו מעבר לכתף של פקיד ההגירה הקשוח (ההודי! האירוניה). רק אני, והחלום... המשך »
לונדון עם ילדים

לונדון שלהם: בר

אם מישהו היה אומר לי פעם שבגיל 35 אני אסתובב ברחבי לונדון רבתי בשלל מוזיאונים המוקדשים לכלי תחבורה ואעמוד על רציפים של תחנות רכבת כדי לנופף לשלום לרכבות קיטור ישנות – הייתי צוחקת לו בפרצוף. אבל החיים תמיד מפתיעים והנה יש לי בן, כבר בן חמש עוד מעט, ומסתבר שרכבות, מנועים ובזמן האחרון גם מכונות זה הקטע שלו בחיים. לא ברור לי מה בא קודם, החיבה שלו לרכבות או השכיחות שלהן בסביבתו הקרובה – מה שלא יהיה, הוא... המשך »
מסעדה מלזית לונדון

מה, רק מרק: לקסה

הקיץ האנגלי – אני מתכוונת לאותם חמישה שבועות בשנה בהם אני מעיזה לשכוח בבית את הצעיפון – עומד להיגמר, ואיתו המיני-פיקניק הצהריימי בפארק והמגה-בארבי* של ימי ראשון אצלנו בגינה (* קיצור מאונגלז לברביקיו או, בעצם, למנגל). עוצרת, קוראת, משכתבת: הקיץ האנגלי כבר נגמר, לגמרי, בלי שהספקתי לשים לב ותוך כדי שאני מרוקנת ליטר ג’ל אלוורה על רגליים אדומות ששרפתי בביקור בארץ (ככה זה עור אירופאי חיוור = חשה עצמי אנגליה לשנייה... המשך »