הספירה לאחור, זה שקוף, כבר התחילה. הסופרמרקטים מוכרים 'מינס פאי', מאפה בשר ופירות יבשים בטעם של כאב בטן; חנויות הבגדים עוטות ירוק-אדום-זהב, צבעי הדגל הבלתי רשמי של חג המולד; באוקספורד סטריט הרימו תשתית ברזל עצבנית עם כמה אלפי נורות – חסכוניות, הם נשבעים – וכל זה בגלל שישו אולי נולד פעם (נניח). כריסמס-מניה, זה שם המשחק בחודשיים הקרובים – שום סיכוי לעניין את לונדון באישיו אחר. זה משחק יקר... המשך »

די, מספיק. אני לא רוצה לאכול יותר במסעדות. עזבו לא רוצה, אני פשוט לא מסוגלת. כן, זה נחמד, וכן, זה לפעמים טעים, אבל די, מספיק. בין המנה הראשונה למנה השנייה לתוספת למנה האחרונה של המסעדה התשעים ומשהו השנה (הנחה מעורפלת. מחקרים קובעים: עודפי מלח פוגעים לא רק בראייה, אלא גם בראיית החשבון), קצת מתחיל לדגדג לי בריפלקס. לא שזו אשמתינו. הו, לא. נסענו לחו”ל. ואז נסענו שוב. ושוב. ואלה היו נסיעות עסקים, עם אנשים שלקחו אותנו... המשך »

היום יום הולדת, ואתמול בערב נפתחו החגיגות רשמית. נשלפה מתיקיית המסעדות המגונדרות בבוקמארקס: Viajante (בפורטוגזית: “טייל”), שגזלה זה מכבר להסטון בלומנטל את שרביט המנצחים בגזרת הגסטרונומיה המולקולרית – או לפחות כך הרעימו קולות סמכותיים באוזניי. אז הזמנו שבועיים מראש, פינינו ערב שלם, צמנו יום שלם (אוקיי, צמתי. להוציא שוקולד), מירקנו את העקבים (שוב אני) ויצאנו לכיוון בת’נל גרין שבמזרח העיר, בידיעה שבזמן הזה בשבוע הבא... המשך »