כל בריטי אורגינל יודע שבולנטיין דיי חובה להביא לאישה שוקולד ופרחים, וכל יעני-בלוגרית לונדונית יודעת שבחג האהבה האמור כדאי שתפרסם פוסט מלבב תואם – ורצוי כזה שממליץ על בילוי רומנטי ריחני לשניים. אז לא: אין לי היום המלצה לפעילות פוצ׳י מוצ׳י ורדרדה עם נצנצים, יש לי אנטי-המלצה למחזמר סאטירי בוטה על כנסייה פוליגמית, שאני וה- hubby ראינו במסגרת חגיגות אחד התאריכים הזוגיים שלנו (סופרים לי פה אוקסימורונים?). עכשיו, הקבועים של הבלוג... המשך »

הפעם באמת התעליתי על עצמי: עשרים דקות לפירוק מזוודה והעמדת מכונה ואז גם חליצת נעליים, ניעור תלתלים, בדיקה זריזה של הספה בבית. איזה כיף להיות בבית. נסיעת עבודה כזו וגם אחרת של שבועיים אל הווסט קואוסט האמריקאי – לא, אין לי את החוצפה להתלונן – ועדיין, לא משנה לאן נוסעים, בסופו של דבר אני מתגעגעת. זו הסיבה שהביאה אותי לכאן שתמיד מחזירה אותי בסוף: נו, המוזיקה. בטח, הוליווד כאילו נוצצת, ואכן, סן פרנסיסקו כאילו מתוחכמת, אבל איך... המשך »

 כבר שבע שנים שגופתו המפוסלת בפלסטיק של פרדי מרקיורי מתנוססת בגאון מעל תאטרון ה'דומיניון' שבמרכז העיר. שבע שנים משגשגות, במהלכן צבר המחזמר ‘We Will Rock You’ מאות שעות של מחיאות כפיים סוערות. השנה, כך לוחשות השמועות, זה נגמר. לא בלי הצגת-המשך שכבר נמצאת בשלבי תפירה, ועדיין; קשה לדמיין את הצומת הגדולה שבמרכז הסוהו בלי פרדי הגאה. וגם לא צריך: פרדי אולי הולך, אבל מייקל – ג'קסון! המלך! – נוחת בבירה הבריטית.... המשך »