פוסטים לפי תגית: ויויאן ווסטווד

מתנות לכריסמס

קניות או לא להיות

כבר עשרה שבועות שלונדון מתרגשת, מתלבשת, ממהרת ומקטרת לקראת כריסמס. הופה! עוד תקתוק למונה (אני מנסה לספור כמה פעמים ביום אני נתקלת במילה 'כריסמס' – היי, והנה עוד תקתוק אחד). קישוטי שמאלץ צבעוניים בכל פינה, מזמורי דבק מגע ברדיו, כל הבוג’אראס מהתחלה. כאילו לא חלפה בקושי חצי שנה מאז הפעם האחרונה שחג המולד השתלט לכולם על המוח (בכל זאת, הקאם דאון גם לוקח איזה שלושה חודשים) וכאילו אין עולם מתפורר שלם להתעסק... המשך »
קובנט גארדן לונדון

הנסיך האמיתי: הנרי

רשימת הערכים המפוקפקים שהחיים בעיר הגדולה-באמת עשויים לעזור לכם לפתח כוללת מושגים כמו אובביסיביות וטוטאליות ואקסטרימיזם; יש עוד כל מיני מילות לעז שנכנסות כאן אבל היי, זה שירדתי מהארץ לפני עשר שנים כבר! עוד מעט, לא בהכרח אומר ששכחתי את העברית שלי לגמרי, לא? (תוכיחי, נפולת). שני דברים קרו לאחרונה במסגרת שלוש תכונות האופי המוסגרות כאן לשמצה. האחד: נהייתי קצת הרבה יותר מדי עסוקה בזה, ובזה, והרבה בזה, ולכן... המשך »
מליסה

חלומות מפלסטיק

את הבשורה ש’מליסה’ פותחים כאן חנות פופ-אפ קיבלתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, בתקופת השיא של הדלקה שלי על מותג נעלי הפלסטיק מברזיל, הוא כיכב אצלי בארון עם איזה שבעה זוגות; מצד שני, הגרף הזה נמצא בצניחה לפחות שלוש וחצי שנים ורוב הזוגות כבר הלכו לדרכם (ע”ע חוק ‘זוג נכנס, זוג יוצא’). ובכל זאת, כששמעתי על החנות הקיצית של ‘מליסה’, לא יכולתי להישאר אדישה. דמיינתי את עצמי עושה יו-טורנט (= יו-טרן זריז במיוחד) במנהרת הזמן, אל תוך... המשך »

אחרי הבא בתור

איפה הייתם כשמקווין תלה את עצמו? אני והויויאן ווסטווד האהובות אך נכנסנו את מפתן 'טמפרלי' כשהידיעה העגומה התלקחה בבוטיק כמו אש בשדה נעלי עקב מעץ ולא מפלסטיק. דקותיים אחר-כך ההלם התחלף בעמימות שהתחלפה בטיפות גשם דקיקות על כובע הפרווה (המזוייף) הלבן שלי, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שהיום ומחר ידברו על מקווין, אבל מחרתיים כולם כבר יהיו עסוקים בשבוע האופנה החדש. לא טעיתי. העיר הגדולה-באמת לא מתעכבת... המשך »

נ נע נעל נעליים

הפעם הראשונה בה הבנתי שיש לי בעיה היתה כשראיתי שהעוזרת החליטה לסדר את הנעליים – היפות, האהובות, היקרות לליבי ולא רק לכיסי – בערמות. קצת אחרי זה הגיעו חוק הדיאטה (על כל זוג חדש שנכנס, אחד ישן חייב לעזוב) ונסיון גמילה (שלושה חודשים בלי!), וכשהפתרונות המעשיים כשלו, עברתי לשלב הפינטוזים. זה הולך ככה: אני וקארי בראדשו – יש לנו את אותו שיער (כמעט), את אותו מקצוע (לפעמים) – למה לא יכול להיות לנו את אותו ארון נעליים ענקי, כזה... המשך »