יד על הלב: נוטינג היל קרניבל הוא תחנה מרכזית עד מאוד בסיפור האהבה שלי עם לונדון. יד שנייה על הבטן: יש התרגשות, עדיין, כל שנה מחדש, וגם הפעם (זה כבר מעבר לעשר אז נהייה קצת מביך לספור). אל הקרנבל הראשון שלי נקלעתי חצי בטעות. הוטסתי לכאן קצרצרות עבור ראיון (עם אול סיינטס? נדמה לי), היו לי כמה שעות פנויות, הייתי חייבת לבדוק על מה כל הרעש. כבר ביציאה מהטיוב הבנתי: זו אכן ‘מסיבת הרחוב הגדולה באירופה’, ואין לי שום צ’אנס להיחלץ מפה בזמן כדי לתפוס את הטיסה... המשך »

רגשות האשם האשכנזים לא יעצרו בי מלהודות: אני לא לא אוהבת את חג המולד. אוקיי, אני משכתבת: אני מתה על החג הכי נוצרי בלוח השנה, אפילו – או דווקא בגלל – שהוא הכי לא שלי. מסובבת את סליל הקסטה לאחור עם האצבע: מתישהו ביסודי לקחו אותנו לנצרת לטיול שנתי. היתה כנסייה, זה היה דצמבר, ואיכשהו יצא שגנבתי קצת קישוטי כריסמס מהעץ. כל-כך נשאו חן בעיני הכדורים העגולים-מושלמים האלה, וכל-כך פחדתי שהם לא יזדמנו לידיי... המשך »

כל בריטי אורגינל יודע שבולנטיין דיי חובה להביא לאישה שוקולד ופרחים, וכל יעני-בלוגרית לונדונית יודעת שבחג האהבה האמור כדאי שתפרסם פוסט מלבב תואם – ורצוי כזה שממליץ על בילוי רומנטי ריחני לשניים. אז לא: אין לי היום המלצה לפעילות פוצ׳י מוצ׳י ורדרדה עם נצנצים, יש לי אנטי-המלצה למחזמר סאטירי בוטה על כנסייה פוליגמית, שאני וה- hubby ראינו במסגרת חגיגות אחד התאריכים הזוגיים שלנו (סופרים לי פה אוקסימורונים?). עכשיו, הקבועים של הבלוג... המשך »