כשנפלה לידי אחת מ-400 ההזמנות לפתיחה של 'David Bowie Is', קצת קפצתי בכיסא. כבר המון זמן שאני שומעת על התערוכה הזו; ב- V&A, המוזיאון המצטיין בתבל לדעתי (באמת שאין שם לי מניות), התחילו לעבוד עליה לפני שנים. בגלל זה, אגב חשוב, הגיוני להניח ש- ‘The Next Day’, האלבום החדש של בואי, הוא תוצר הלוואי של התערוכה, ולא ההיפך – אבל זה דיון שבקלות יכול להפוך לדיבור על ביצה ותרנגולת. מה כן ברור: בואי התכונן לתערוכה הזאת היטב... המשך »

הפוגה קלה מענייני הכריסמס – שעוד מעט נגמר! עוד מעט נגמר! – כדי להספיק להתייחס לשנה שעוד מעט היתה. לא בקטע של סיכומים ומצעדים (את זה נעשה בעמוד הפייסבוק של ‘בלונדון יש’), יותר בכיוון הכללי שרוצה לומר: זו בהחלט היתה חת’כת שנה. סמיואל ג’ונסון כתב פעם ש”כאשר אדם עייף מלונדון, הוא עייף מהחיים, כי יש בלונדון כל מה שחיים יכולים להעניק”. זה ביטוי הכי מדוקלם בקנה מידה מקומי, ואני מציפה אותו כאן שוב רק כדי להסיר מליבי ספק שמי מכם לא נתקל בו... המשך »

ושוב מסתבר שפרופורציות, מה לעשות, זה כמעט הכל. הסיוט שנקרא לונדון בתקופת הכריסמס – נחילי תיירים באוקספורד סטריט, טיוב מפוצץ, לחץ באוויר – נראה עכשיו כמו שגרה פסטורלית של כפר שוייצרי קטן, כולל האגם. הסיוט האמיתי, שעוד רגע מסתמן מנגד: לונדון בתקופת האולימפיאדה, כלומר נחילי תיירים בכל רחבי העיר, טיוב משותק, ולחץ שמוזרק מהאויר היישר לתוך הוריד. התוצאה מתבקשת: רוב הלונדונרים פותחים סנדלרייה ובוחרים ללכת יחפים. מוותרים... המשך »