פוסטים לפי שכונה: Marble Arch

נכנס יין

התשובה הקבועה שלי לשאלה “מה את אוהבת לשתות” היתה פעם “הכל, והרבה”, חצי משפט-מחץ שעם הזמן נמתח, קוצץ, שובש ולבסוף גם הוחלף. השנים סיננו החוצה לא מעט משקאות מטרידים (מבוגרים, אימרו לא לסמבוקה) וחילחלו פנימה הרבה אחרים מטריפים (גו גו גולדוואסר!), כשהיין לעולם שמר על מקום טוב באמצע. בתור משקה. לא בתור נושא לשיחה פילוסופית וגם לא בתור מה שהיה יכול להיות משכנתא לבית קיץ בקרואטיה. מקום שקורא לעצמו... המשך »

יוקו? או, נו

בשנה האחרונה חלמתי על יוקו אונו. פעמיים. הלכנו לשחות יחד בבריכה ואז לעשות שופינג, או משהו כזה. אין לי מושג איך היא השתחלה לתת-המודע שלי – אני יכולה לחשוב על תקליט אחד שלה שטרטרתי די הרבה, ועל זה שבעלי מאוד אוהב את בעלה המנוח, וזהו. ובכל זאת, פעמיים חלום. אז התחלתי לקרוא עליה קצת. לשמוע. לראות. ללכת לתערוכה שלה ב- Serpentine Gallery שבהייד פארק. וכאן עצרתי. חייבים להפריד: החוויה כשלעצמה שווה את המאמץ. ‘סרפנטיין’ ממוקמת... המשך »

ציפורנייך, נערה

האביזר הכי אופנתי בחורף האחרון בעיר הוא לא מגפי פיפ טואו (סטייל 2010) וגם לא כובע פאייטים בוהק (הכי 07); הוא לא חגורה עבה או דקה (מתי לא) ולא מקל שתוקעים בשיער (מתי כן?!). הוא מגיע בילט-אין, מוכן, מזומן – למעשה, כבר יש לך אותו. ציפורניים, גבירותיי (גם רבותיי, למתקדמים), הן הפריט הנחוץ להשלמת כל הופעה, או יותר נכון – לעשיית כל הופעה. עם שמלת ערב, עם ג'ינס וטי, עם סמרטוטי ג'וגינג, עם כלום ושום דבר, הציפורניים הן שממתגות אותך היום בסולם הפאשוניסטות... המשך »

נ נע נעל נעליים

הפעם הראשונה בה הבנתי שיש לי בעיה היתה כשראיתי שהעוזרת החליטה לסדר את הנעליים – היפות, האהובות, היקרות לליבי ולא רק לכיסי – בערמות. קצת אחרי זה הגיעו חוק הדיאטה (על כל זוג חדש שנכנס, אחד ישן חייב לעזוב) ונסיון גמילה (שלושה חודשים בלי!), וכשהפתרונות המעשיים כשלו, עברתי לשלב הפינטוזים. זה הולך ככה: אני וקארי בראדשו – יש לנו את אותו שיער (כמעט), את אותו מקצוע (לפעמים) – למה לא יכול להיות לנו את אותו ארון נעליים ענקי, כזה... המשך »